טעם של ברילוצ'ה

עברו כבר שבועיים מאז שעזבתי את ברילוצ'ה ועברתי כל כך הרבה חוויות מאז שבהמשך אעלה על הכתב.
לצערי הזנחתי את הכתיבה גם ביומן וגם בבלוג, ועכשיו, שבועיים אחרי, אני יושב במלון באלוץ' בקורדובה שבארגנטינה ומנסה לשחזר הכל בתקווה שאצליח.

לא עשינו הרבה בברילוצ'ה מלבד לנוח ולעשות אטרקציות רגועות, אבל בכיף הייתי חוזר לשם לעוד שבוע של מנוחה!
למה? אולי בגלל הגלידות, אולי בגלל השוקולדים ואולי בגלל האווירה הכל כך משחררת של להסתובב במרכז העיר או אפילו סתם לרבוץ בהוסטל.
הגענו לברילוצ'ה (Bariloche) ביום שני ה-12/11/2012 בלילה אחרי השבוע האינטנסיבי של הקרטרה אוסטרל.
הציפיות מברילוצ'ה היו גבוהות כי מכל מה ששמעתי - גם מחברים שלי שטיילו בדרום אמריקה וגם מאנשים שפגשתי בטיול - המקום פשוט מדהים!
את הלילה הראשון העברתי במלון "פלמינגו" יחד עם נופר, אריאל ויובל. סוף סוף הרגשה של חופש.
רוב החבר'ה החליטו להישאר בחווה הישראלית באל בולסון, ארבעתנו החלטנו להמשיך לבד - מה שהיה לי תחילה קצת מוזר רק מלחשוב על התפצלות אחרי שהתרגלנו להיות בקבוצה גדולה אחד עם השני, 24 שעות ביממה.
התעוררנו לבוקר חדש בברילוצ'ה והופתעתי לגלות עיר מדהימה ביופיה ובאופיה - עיר מתויירת אך עדיין רגועה, מזכירה לי קצת באווירה שלה רחובות של אירופה עם מדרכות מאבן ואוויר צח.
סוף סוף יכולנו לקום בבוקר ללא צלצול של שעון מעורר ולחץ של אנשים שמזרזים אותך ומאיצים בך לצאת לדרך.
עשינו צ'ק-אאוט ממלון פלמינגו והתחלנו לחפש הוסטל ללון בו כי האווירה בהוסטלים היא יותר ביתית ופחות תעשייתית - כך כולנו הסכמנו. 
החיפוש אחר ההוסטל המושלם ארך קצת זמן אך בהחלט היה משתלם כי כשהגענו להוסטל "פונטו סור" (Punto Sur) ידענו שזה המקום. במבט לאחור היה זה ההוסטל שהרגשתי בו הכי בבית. מלבד העובדה שההוסטל היה זול, מעוצב יפה והכיל את כל מה שהייתי צריך - היחס של בעלי המקום ובייחוד של בחורה בשם ויקטוריה קנה אותי. 
אצל הארגנטינאים היחס אחד לשני וגם לזרים הוא מאוד חם והיחס האדיב בייחוד של ויקטוריה שתמיד היה מלווה בנשיקה כשנפרדים היה כל כך כיף שזה גרם לי לרצות להישאר, לשבת בהוסטל ולדבר איתה או אפילו סתם לשחק עם הבת הקטנה שלה שכיניתי אותה "פחריטו" (ציפור קטנה בספרדית).

לאחר התמקמות בהוסטל יצאנו להסתובב ולהכיר קצת את העיר - סוף סוף יש עצמאות ואין לחץ.
התלהבתי מהעיר הזו כל כך כי האטמוספרה בה כאילו צעקה לי לנשום ולהירגע. בעודנו מסתובבים התחלנו להנות  מהדברים הקטנים שסובבים אותנו ולשים לב לדברים מצחיקים שקורים סביבנו כמו מסעדה שקוראים לה "מנוש", מכבסה בצורת מכונת כביסה, טלפון ציבורי סרוג ממש כמו העצים שסרגה שיפרה באח הגדול, ראשים של כלבים לבושים בחלונות הראווה במקום בובות ועוד כמה דברים שהטריפו אותי - לטובה כמובן.

מכבסה מקורית

תנור חימום בתוך המקלחת

כיכר לחם פרוס ענקי

לך תתאמן לפני

הלו? 

הנחה לישראלים? ואני חשבתי שלא אוהבים אותנו בגולה

בערב כשהיינו בהוסטל, המליצו לנו כמה חבר'ה ללכת ולראות תצפית בשם "סרו קומפנאירו" (Cerro Campanario), הידועה גם כהקילומטר ה-17. מדובר בתצפית מרהיבה על העיר והאגמים שבקרבתה. התצפית ממוקמת בתוך העיר על הר גבוה, כרבע שעה נסיעה ממרכז העיר. מלבד עלייה קשה ותלולה של 25 דקות שגם אותה יכולנו לחסוך עם רכבל - לא נדרש מאמץ גדול מידי והתוצאה שווה כל צעד וחול שנאסף בסנדלי השורש שלי.

תומר, אני, יובל, נופר ואריאל
מהתצפית של הק"מ ה-17

מה שבאמת הכי אהבתי בברילוצ'ה זה ללא ספק אימפריית השוקולדים ומעצמת הגלידה שהיא. ברילוצ'ה מוכרת לכל כעיר עם השוקולדים והגלידות הטובות ביותר בכל ארגנטינה, אם לא ביבשת כולה, ואני כחובב שוקולדים מושבע לא הסתפקתי בפעם אחת ודאגתי אחת ליום לבדוק מה יש לעיר להציע ללשוני. התוצאה - 1 ק"ג יותר, לפחות.

רבע קילו גלידה ב"לה חאוחה"

אחרי ארבעה ימי מנוחה וחוסר מעש בברילוצ'ה, יובל ואני יזמנו טיול לפארק הלאומי של ברילוצ'ה - "נאוול וואפי" (Nahuel Huapi). בשלב זה כבר התאחדנו עם אמילי, רעות ונויה שהגיעו לברילוצ'ה מהחווה הישראלית באל בולסון. שכרנו רכב לצורך הטיול, מה שהיווה הזדמנות נהדרת לתרגל את כישוריי ברכב ידני, כן, עם הילוכים. המסקנה היא חד משמעית - אין כישורים. אני יודע לנהוג על הילוכים וזה לא עד כדי כך זר לי, אבל פשוט אין לי את העדינות הנדרשת ברגליים כדי לנהוג ברכב כזה. יובל ואני חלקנו במטלת הנהיגה כיוון שהיה מותר רק לשני נהגים לנהוג על פי החוזה עם סוכנות הרכבים. חשוב לציין שכולם יצאו בריאים ושלמים וכל העסק הסתכם במספר פעמים שהאוטו כבה באמצע הכביש. נו באמת? זינוק בעלייה? תזכירו לי מה זה? שמוליק? - אבל להגנתי יאמר שליובל כבה האוטו יותר פעמים.
מה שעשינו בפארק נאוול וואפי העצום היה בעיקר צפייה במספר תצפיות עיקריות. העצירה הראשונה הייתה בתצפית על הקרחון השחור - הרגשה כה מרעננת לראות קרחון שהוא בצבע שונה מאלו שראינו עד כה. כולם ובעיקר אני התחלנו להתעייף מטיולי הקרחונים והלגונות, אז לראות קרחון בצבע שחור היה מרענן ביותר.
המשכנו בנהיגה בפארק לעוד כל  מיני תצפיות על אגמים וקינחנו במסלול הליכה קצר שמוביל לתצפית על מפל נחמד.
בכך מיצינו את הפארק למרות שאם היינו מתאמצים יותר יכולנו לפרגן לעצמנו באיזה טרק של כמה שעות, אבל בחרנו לעשות "טיול זקנים", וכדי להעצים זאת אציין כי בנסיעה כולם חרפו.

לטיול יצאנו

הקרחון השחור

בשלב זה אני חושף לראשונה בפומבי סוד אפל ומתוודה: כששכרנו את הרכב קיבלנו  מתנה מסוכנות הרכבים קופסת שוקולדים מפנקת של "ממושקה" - השוקולדייה המובילה בעיר, קופסא כזו עם מקופלות לבנות ושחורות ועוד בונבוניירות על רמה. דחפתי את הקופסא לתיק כי מיהרנו ולמעשה שכחתי מקיומה. במהלך היום כשהיינו לקראת סיום הפארק, פתחתי את התיק כדי להוציא משהו וגיליתי את הקופסא. עד כאן היה החלק הראשון. החלק השני בסיפור הוא הרגלי האכילה של אמילי. אמילי אוהבת לטעום דברים. מכירים את הסיטואציה שאתה מתפנק על שוקולד או על איזה אלפחורס, מתענג עם כל חושייך, ואז מגיע מישהו ודורש ביס דווקא כשלא כל כך מתחשק לך לחלוק באוצר? זאת אמילי, והתרגלתי לזה כבר במהלך הטיול. אבל באותו רגע, עצם המחשבה שאפתח את קופסת השוקולדים ליד אמילי הוציא אותי מגדרי מפחד שהיא תאכל לנו הכל ולכן באותו רגע מתוך אינסטינקט דחפתי את הקופסא חזרה אל תוך התיק.
בבוקר שלמחרת רעות, אריאל ואני אכלנו "ארוחת בוקר" טובה...
אמילי - אם אי פעם תקראי את זה, אני מצטער ואני אפצה אותך - שוקולד זה אהבת חיי גם במחיר של הפרת הדיבר "לא תגנוב!".

ביום שבת בערב הוזמנו לערב אסאדו על האש אצל מרטין הנהג שלנו מהקרטרה שנקשר אלינו ויצא קשרים טובים עם רוב הקבוצה. מרטין פינק אותנו בארוחת מלכים אגדית אצלו בבית בחדר הברביקיו. בחיי, הבחור הזה עשה בשבילנו כל כך הרבה שאפילו אין לי מילים לתאר כמה אני מעריך זאת. גם במשך השבוע שהיינו בברילוצ'ה מרטין הציע את עזרתו בכל מצב, דאג לוודא שאנחנו מסתדרים והציע להיעזר בו בכל דבר. 
הפעם ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שנראה את מרטין והכנו לו מתנה מכולם - תמונה גדולה של כולנו למזכרת מהקרטרה ועוד פוסטר לסוכנות שלו. מרטין הוא הדוגמא הקלאסית לאנשים הטובים שפוגשים באמצע הדרך שעושים לך את החוויה כל כך טובה וחיובית. בסך הכל הייתי עם מרטין רק שבוע ועוד פעמיים שנפגשנו בברילוצ'ה ואני כבר מתגעגע אליו כי הוא נתן לי ולכולם הרגשה שהכל טוב - אם לך טוב. 
מרטין גם תכנן להסיע אותנו בואן שלו אל היעד הבא בטיול שלנו - העיירה פוקון שבצ'ילה. לצערי עקב תקלה בואן שלו הוא לא יכול היה לקחת אותנו וארגן לנו ואן חלופי עם נהג אחר שהוא מכיר. 

נפרדים ממרטין

עזבנו את ברילוצ'ה בבוקר יום שני ה-19/11/2012. הצ'ק-אאוט מההוסטל היה מלווה בצער כי היו שם אנשים טובים ואווירה שכל כך אהבתי, בעיקר את ויקטוריה. צריך להבין שהוסטל הוא הבית שלך בטיול ולפעמים האנשים הקטנים שמציעים לך את המיטה, מכינים לך את ארוחת הבוקר ושואלים לשלומך הם אלה שנכנסים לך עמוק ללב ומעצבים את הדעה שלך על ההוסטל - גם אם הוא לא הכי נקי והמטבח בו לא הכי מאובזר. 
עלינו על הואן של הנהג גבי שנרתם למשימה לקחת אותנו לפוקון דרך שבעת האגמים המפורסמים של ברילוצ'ה, עליהם לא אפרט יותר מידי, רק אציין כי מדובר בדרך יפה מאוד, מגוונת בשבעה אגמים מפליאים. יחד עם זאת, התחלתי להרגיש שכבר ראינו כל כך הרבה לגונות ואגמים שצריך לשנות קצת את הנוף.

עם אריאל ומתן

אגם המראה

הגענו לעיירה פוקון בשעות הערב המוקדמות אחרי שחצינו את גבול ארגנטינה-צ'ילה.
על פוקון ועוד - בפעם הבאה.

-גיא-

קרטרה אוסטרל - סיפור דרך עפר

אל צ'לטן, יום רביעי, השעה 06:00 בבוקר, השעון המעורר מצלצל - כולם מבואסים מהמחשבה על לקום מוקדם אך מצד שני נרעשים ונרגשים לקראת הקרטרה אוסטרל. מתארגנים עם התיקים, מכינים סנדוויצ'ים, עושים צ'ק-אאוט מההוסטל של עידו ופוגשים לראשונה את מרטין הנהג - מי שהולך להיות הדמות האבהית והמשמעותית ביותר בחיים שלנו למשך השבוע הקרוב.

מרטין מעמיס את המוצ'ילות על הואן ומכנס את כולנו לשיחת פתיחה. הוא נהג את הקרטרה אוסטרל כבר 88 פעמים והיה נראה שכל מה שהוא אמר הושמע בריפיט כמספר הפעמים שעשה אותה. 

באותו הרגע כולנו הבנו שיש לנו עסק עם בחור שמבין עניין. מרטין לאחרונה פרש והתחיל לעבוד בסוכנות נסיעות בה הוא מעביר הרצאות ונותן אינפורמציה על הקרטרה ועל אטרקציות דומות, אבל כשהיינו אצל לאון באל קלפטה (כשהתארגנו על כל נושא הקרטרה) ביקשנו שהוא ספיציפית יהיה הנהג שלנו אחרי שהמליצו לנו עליו. לשמחתנו, הוא נענה בחיוב להצעה וניצל את ההזדמנות כדי ללמד נהג חדש שעתיד להחליף אותו - כך שהכל יצא לטובה.

מרטין הסביר לנו מספר כללים ודברים חשובים שהיינו צריכים לדעת -

"מהרגע הראשון, הנהג ידאג להכל!" זאת אומרת, שהוא אחראי למצוא לנו מקום לישון בו, הוא צריך להתמודד עם בעיות מכניות בואן ובמידת הצורך גם למצוא ואן חלופי. זה גם היה המקום לציין שחשוב שהכל יתנהל חלק כמתוכנן על פי התוכנית, אך יחד עם זאת תמיד יש מקום לדברים בלתי צפויים שיקרו בדרך - בערים בלתי מפותחות, דרכים וכבישים גרועים ועוד. מרטין הסביר שיש לקבל זאת כחלק מובן מאליו של הטיול כי זה גם מה שהופך את המקום לכל כך מיוחד.

אווירה - "טיול טוב הוא טיול עם נהג שמח וקבוצה טובה. נהג שמח הוא נהג שאתה עוזר לו לעזור לך, מכבד אותו וכן שמרגיש טוב להיות איתך. יתכן ויהיו מצבים בהם תיאלצו להתפשר אחד עם השני - זה חלק של הטיול וגם חלק מהחיים. לכל נהג יש סיפורים מיוחדים ומעניינים משלו - נצלו זאת כדי ללמוד ולהעשיר את הידע כי זו ללא ספק תהיה חוויה יוצאת דופן לכולם. הקרטרה אוסטרל היא טיול מורכב מאוד ולכן אם תעזרו אחד לשני ותקבלו אחד את השני, יהיה לכם טיול טוב ומוצלח".

כסף - "לטיול תצטרכו בסביבות ה-160,000 פזות צי'לאניות - מה שיכלול את כלל האטרקציות שנעשה מלבד ראפטינג". מכונות למשיכת כסף מזומן יהיו בחלקים מעטים של הטיול וכן יהיה מקומות שיכבדו סוגים מסויימים של כרטיסי אשראי, לכן בכל הנוגע לכסף ניתן להיעזר בו שהוא ישלם ובהמשך יחזירו לו.

לינה - "לינה באורחנים בהם נהיה תעלה בטווח של ה-7,000-8,000 פזות צ'ילאניות". בהמון עיירות קשה למצוא מקום לקבוצה גדולה ולכן מרטין כבר דאג להזמין מקומות טרם יצאנו לדרך. "כל אחד במידה ויחליט יהיה רשאי לחפש לעצמו מקום לינה שונה מזה שהוזמן אם יחפוץ בכך".

אוכל - "אתם קונים את האוכל שלכם למשך כל הטיול. בכל כפר ניתן למצוא מכולת קטנה עם מוצרים בסיסיים לארוחת בוקר והכנת סנדוויצ'ים להמשך היום."

זמנים - "הרעיון הוא לעזוב מוקדם בבוקר ככל שניתן כי לצאת מוקדם יתן את ההזדמנות להנות מהדרך יותר ולעשות עצירות רבות לתמודות וכן לצורך הפסקות אוכל למיניהן". אין לחץ בטיול, אם יהיה, הנהג יידע אותך. זה טיול של הרבה אנשים והרעיון הוא שהוא יזרום לכולם בצורה הכי טובה.

מוכנים? יוצאים לדרך!

תמונה קבוצתית של כל הנוסעים -
מימין לשמאל: אני, אמילי, גל (היורד), קורל, גל (העולה), ליהי, הדר, מתן, חן, רעות, אריאל, נויה, נופר ויובל

יום רביעי, 07/11/2012 - היום הראשון

יצאנו ב-07:30 מאל צ'לטן. מרטין הסביר לנו שהיום הראשון הולך להיות יום ארוך - 650 ק"מ, 12 שעות נסיעה שרובה במדבר עד חציית הגבול מהצד הארגנטינאי אל הצד הצ'ילאני. הנסיעה הייתה מעייפת, לא היה יותר מידי מה לראות בדרך. כמובן שעשינו מספר עצירות לארוחות, שירותים וצילומים - חוויה שהבנו שהיא בלתי נפרדת מהטיול, גם אם לא תרצה לרדת לצלם, מרטין יכריח אותך לעשות זאת. אחרי שעות ארוכות של נסיעה וחציית הגבול, הגענו בסביבות השעה 20:00 לעיירה צ'ילה צ'יקו (Chile Chico) בה עברנו חווית לינה בלתי נעימה. קודם כל, לאור העובדה שלא היו מקומות לכל הקבוצה נאלצנו להתפצל. הקבוצה של ליהי, הדר, שני הגלים וקורל ישנו בהוסטל נפרד יחד עם אנדרס, הנהג המתלמד. כל השאר הלכנו לישון באורחן שנקרא "Cabañas Lodeale" - בו גם התפצלנו לשתי קבוצות. בבקתה שלנו היינו אמילי, יובל, נויה , נופר ואני. מי שמכיר אותי טוב בטח מודע לפחד שיש לי מחיות זוחלות וכן מכל בעל חיים שיש לו מעל לשתי רגליים - בדגש על עכבישים.

הבקתה שלנו שרצה עכבישים שהשתרעו מדלת הכניסה ועד למקלחת. בעודי מתקלח גיליתי שיש על התקרה שמונה עכבישים ומעלה, זה היה השלב בו הפסקתי לספור ועצמתי עיניים. או שהתחלתי להשפריץ לעברם כדי להרוג אותם. חוץ מזה, המקום שרץ מעופפים וחרקים עד כדי כך שישנתי על המיטה בתוך שק שינה.

באותו לילה כינינו את הקרטרה - "קרטרע".

טיול שנתי. כולם בואן - בית על גלגלים

מרטין ואנדרס

ארמדיל שתפסנו בצד הדרך

יום חמישי, 08/11/2012 - היום השני

פתחתי את עיניי והדבר הראשון שנגלה לנגד עיני היה חיפושית - איזה כיף! אכלנו ארוחת בוקר מהירה, התארגנו ויצאנו מצ'ילה צ'יקו לנקודת תצפית "לאס בנדרס" המשקיפה על אגם חֶנֵרל קַארֶרה - האגם הגדול ביותר בצ'ילה.

עם קורל בתצפית

מתן, רעות, אני וחן 

אריאל, הגל העולה, מתן, רעות, אני, חן, הדר, קורל וליהי

עם נופר

הנוף מהתצפית 

המשכנו לנסוע כ-4 שעות נוספות ועצרנו לאכול ארוחת צהריים בעיירה שנקראת פוארטו גוואדל (Puerto Guadal). לאחר שעתיים נוספות של נסיעה עלינו רשמית על דרך מספר 7 שמפורסמת בשמה הקרטרה אוסטרל (Carretera Austral). הגענו לאטרקציה הראשונה של הטיול - סיור במערות השיש, הממוקמת כ-6 ק"מ מתחנת הלינה הבאה בה עצרנו. הסיור במערות השיש היה אטרקציה מדהימה ביופיה. עלינו על סירת מנוע יחד עם האיש שמפעיל אותה ומארגן בה את הסיורים. מדובר בהפלגה של בין חצי שעה לשעה בה עוברים במערות ואף נכנסים עם הסירה לאלו שניתן להיכנס אליהן. ביום בו הגענו עקב הגשם הגאות הייתה גבוהה ולכן לא היה אפשרי להיכנס להרבה מערות לכן נכנסנו רק לשתיים. 

מערות השיש - "Capilla De Marmol"

ראש של כלב

ביציאה מהמקום, נתקע לנו הואן והתחפר בבוץ. במשך חצי שעה כולנו ניסינו לחלץ אותו, דחפנו אותו וניסינו להוציא אותו מהבוץ. היה בהחלט מצחיק! אחרי שהושלמה מלאכת החילוץ המשכנו הלאה לעיירה ריו טרנקילו (Rio Tranquilo) בה עצרנו ללינה באורחן "סילבנה" בו קפאנו מקור.

דוחפים את הואן

יום שישי, 09/11/2012 - היום השלישי
יצאנו ב-08:30 בבוקר ועזבנו את ריו טרנקילו אל עבר היעד הבא. נסענו כ-3 שעות וחצי, 120 ק"מ עד שהגענו לסרו קסטיז'ו, שם עצרנו לטיול סוסים שארך כמעט 4 שעות.
הטיול היה כיפי מאוד יחד עם שני מדריכים שאחד מוביל והשני מאסף. הייתי מבסוט על עצמי והראיתי יכולות רכיבה מרשימות, כנראה שמשתלם שיש לך סוס בחצר מאז שנולדת. רוב הטיול רכבתי יחד עם קורל מקדימה כי היא גם קצת יודעת לרכוב אז דהרנו די מהר מקדימה ובחלק מהטיול רצנו מה שעצבן את כל הקבוצה כי הסוסים שלהם התחילו גם לרוץ ולא כולם הצליחו להשתלט עליהם. לקראת סוף הטיול היה קטע בו המדריכים אפשרו לנו לרוץ ולדהור ממש מהר וזה היה החלק הכי מהנה ברכיבה.

מרימים את מרטין

בוקר טוב

הסוס של רעות פורק מטען כבד

לקראת סוף המסלול קרתה טרגדיה לאמילי שנפלה מהסוס שלה ופונתה למרפאה שם ראו שעקב הנפילה נוצר לה חור קטן ברגל שדרש תפרים. נכנסתי איתה כשתפרו אותה כדי שאוכל לעזור לה לתרגם את האח שתפר אותה כמו גם עקב היותו מולטי-טסקר הצלחתי גם להחזיק לה את היד וגם בו זמנית לצלם את המאורע המרגש. כמובן שעל הדרך צחקתי עליה שכל כך התרברבה בכך שמגיל תשע עד גיל 14 רכבה על סוסים, והיא הייתה הראשונה ליפול.

לקחתי את אמילי לתופר

אמילי ומרטין שהפך להיות האח הסיעודי של אמילי

אחרי הקליניקה המשכנו בדרכנו עוד כ-100 ק"מ אל העיירה קוייאיקה (Coyaique) הידועה בכינויה "העיר ניו-יורק של הקרטרה אוסטרל", שם הורדנו את אמילי בבית החולים להמשך בדיקות והמשכנו לקניות, סידורים והסתובבויות. המשכנו לאורחן "דניאלה" שם עברה עלינו חוויה קולינארית שלא ציפינו לה. בעלת האורחן, אליאנה, מנהלת את המקום שנים וידועה בכך שמאוד רכושנית כלפי המטבח שלה ותכולתו. הגענו והתחלנו לבשל. בכל הזמן שבישלנו והשתמשנו במטבח היא לא סרה מאיתנו, בחנה כל צעד שעשינו - תוך כדי בישול, התערבה לנו - הנמיכה את הגז. אני ביקשתי ממנה מסננת והיא לא נתנה לי להשתמש בה אלא סיננה בעצמה. גם בבוקר כשקמנו, נופר הלכה למבטח להכין לכולנו קפה וכשהיא ביקשה ממנה מים חמים היא מזגה לה בעצמה ולא נתנה לה למזוג לבד. הדבר הכי טוב שיצא לנו מכל הסיפור היה שמרוב שהמטבח שלה היה לה חשוב כל כך, היא לא נתנה לנו לגעת בכלים ולשטוף אותם אלא שטפה בעצמה. 

 יום שבת, 10/11/2012 - היום הרביעי

עזבנו את קוייאיקה בבוקר, נסענו 100 ק"מ לתצפית על האיזור ועל אגם קוייאיקה.

עם מרטין, אמילי ונויה 

עם אנדרס הנהג הזוטר

לאחר מספר שעות נסיעה הגענו לאטרקציה נוספת - "היער המכושף" - טרק קטן ולא ארוך במיוחד (כ-5 שעות עם הפסקות ארוכות שעשינו בדרך). בטרק עברנו מסלול ביער שנראה "מכושף" לאור הצורה המיוחדת של העצים והשבילים בו. בשלב מסויים יוצאים מהיער וממשיכים ללגונה יפהפייה שרובה מושלגת אך הנוף סביבה יפה מאוד - הרים גבוהים, מפלים, נהרות ויער. זה היה גם היום הראשון שהיה לנו ממש חם והצלחנו לעבור לבגדים קצרים. מזג האוויר האיר לנו פנים. 

הלגונה ביער המכושף

סיימנו את הטרק ביער המכושף והמשכנו לאטרקציה נוספת באיזור - "הקרחון התלוי" (Ventysquero Colgante) - קרחון קטן ויפה מאוד שממוקם על 2 הרים בצורת האות V. מרטין הסביר לנו שאמנם הוא נקרא הקרחון התלוי אך הוא אינו נתלה באמת בין ההרים אלא נקרא כך היות וכך מתורגם ישירות מספרדית לעברית. היות ומרחנו את היום הגענו לאתר בדיוק בשקיעה - שם חלק מהחבורה החליטו להישאר (ממניעים כלכליים בעיקר) ואני החלטתי עם עוד כמה חברים שנלך לראות אותו והם יחכו לנו. 

הקרחון התלוי

אחרי הקרחון התלוי המשכנו עוד כ-24 ק"מ והגענו לתחנת הלינה הבאה בה עצרנו - העיירה פויואואפי (Puyuhuapi) - שם הגענו לאורחן נחמד ומרטין ואנדרס ארגנו לנו ארוחת אסאדו ענקית, מה שנקרא בארגנטינה "על האש", קצת יותר מכובד ממה שאנחנו רגילים אליו בארץ.


 יום ראשון, 11/11/2012 - היום החמישי
התחלנו את היום ב-09:30 - יצאנו מהאורחן ונסענו כ-50 ק"מ לעיירה לה חונטה בה התעכבנו כשעה עקב עצירה במאפייה. חשוב לציין שלאורך כל הקרטרה עצרנו במקומות שמוגדרים מאפיות אך בפועל כל מקום שמוכר לחם, מסוג אחד בעיקר, קורא לעצמו מאפייה כך שזה לא כל כך מפתה כמו שזה נשמע - מאפייה...
עצרנו בעוד תחנת דלק בהמשך הדרך להצטלם עם השלט הענק והמפורסם של הקרטרה אוסטרל.

לאחר מכן המשכנו לאטרקציה הבאה והחמה ביותר באיזור, על כל המשתמע מכך - המעיינות החמים הממוקמים באתר קטן כ-12 ק"מ מלה חונטה. סך הכל היינו משהו כמו 5 שעות באתר. המים במעיינות החמים היו רותחים מידי אז לא הצלחנו לשרוד שם יותר מידי, אבל בילינו הרבה זמן במנוחה על הדשא, שם גם אכלנו ארוחת צהריים.

במעיינות החמים

תמונה קבוצתית באחת העצירות

אחרי שמיצינו את המעיינות החמים, פנינו מזרחה לפוטלאופו (Futaleufu), שם העברנו את הלילה האחרון בקרטרה. פוטלאופו היא עיירה גדולה יחסית לאיזור וקצת יותר מפותחת מהעיירות בהן ביקרנו בטיול מלבד קוייאיקה. אחרי שהגענו המשכנו ישירות למסעדה בה פינקנו את עצמנו בבשר בעיקר והמשכנו לאורחן ללילה האחרון בקרטרה.


 יום שני, 12/11/2012 - היום השישי והאחרון
קמנו ב-08:00, יצאנו ב-11:00 כי אנשים לא התעוררו. כולם התעכבו מה שעצבן מאוד. נסענו 6 שעות וחצי לגבול הארגנטינאי, שם אמילי גילתה שהיא שכחה את הדרכון שלה בבית החולים בקוייאיקה אחרי שמרטין לקח אותה לשם. במזל היה לה גם דרכון צרפתי אז היא החתימה אותו במעבר גבול ביציאה מצ'ילה ובכניסה לארגנטינה. אחרי שחצינו את הגבול, המשכנו 250 ק"מ אל התחנה הכמעט אחרונה - החווה הישראלית באל בולסון, שם גם רוב הקבוצה נשארה. החווה הישראלית היא חווה שממוקמת סמוך לעיירה אל בולסון במקום עם נוף כפרי מדהים. מבחינת אטרקציות אין שם יותר מידי מה לעשות מלבד לנוח ולעשן סמים - זו הסיבה שבעיניי רוב האנשים הולכים לשם, אבל מאחר ואני לא בראש של לעשן סמים ידעתי שאני לא ארצה להישאר שם והחלטתי להמשיך לברילוצ'ה ישירות. כשהגענו לחווה עצרנו בה לשעתיים-שלוש בהן אכלנו ארוחת צהריים לרגל הפרידה ממרטין והקבוצה. הארוחה הייתה ממש נחמדה וכולם התרגשו - בעיקר מרטין שבשבילו זו הייתה הקרטרה האחרונה. אפילו היו לו דמעות בעיניים והוא התנצל מראש לפני שנשא דברי פרידה כי ידע שיתרגש. לאחר הארוחה, נפרדנו מכל מי שהחליט להישאר בחווה והמשכנו לברילוצ'ה - נופר, יובל, אריאל ואני. בסביבות השעה 22:00 הגענו לברילוצ'ה ומרטין הוריד אותנו במלון שהזמין לנו לילה לפני כדי שלא ניתקע ללא מקום לינה. ארבעתנו נפרדנו ממרטין, היה עצוב מאוד.

תמונת מחזור - "הקרטרה האחרונה של מרטין"

לסיכום הקרטרה - מדובר בחוויה שהיא חובה לכל מטייל ישראלי שמטייל בדרום צ'ילה ובפטגוניה. קיימים מספר דרכים לעשות אותה - ואן מאורגן כמו שאנחנו עשינו, שהיה כיף למרות שרוב הזמן הייתה אווירה של טיול שנתי. אפשרות נוספת היא לעשות את הקרטרה בטרמפים - שללא ספק הייתי עושה אם הייתי מטייל רק עם עוד מישהו אחד ומגיע קצת יותר בעונה שיש הרבה טרמפים זמינים, או שניתן כאופציה אחרונה לעשות זאת ברכב שכור - מה שמצריך לעשות שיעורי בית רבים לפני ולהבין את כל הדרכים והאתרים. החוויה של הקרטרה בואן הייתה גדולה וזאת בעיקר לאור המזל הנדיר שהיה לנו שקיבלנו את מרטין בתור הנהג שלנו. לא הייתה הרגשה של נסיעה בואן אלא הייתה הרגשה חברית של לעבור יחד ממקום למקום, עם אבא שדואג לך ונותן לך את כל האינפורמציה שחשוב שתדע על כל מקום וכל דבר ועל זה כולנו אסירי תודה למרטין.


עכשיו אנחנו בברילוצ'ה שזה כבר יהיה פוסט בפני עצמו. הרעיון הכללי הוא לשהות בברילוצ'ה בין שבוע לשבוע וחצי, לנוח, להירגע ולטייל במקומות הקרובים. לאחר מכן להמשיך לפוקון שבצ'ילה ואז - מי יודע?
המצב בארץ לא כל כך טוב לפי מה ששמענו פה, מקווה שכולכם חזקים ושומרים על עצמכם.

-גיא-