מפלי האיגואסו - טיול דו צדדי

אחרי נסיעה של 22 שעות באוטובוס מקורדובה, הגענו ליעד האחרון שלנו בארגנטינה - פוארטו איגואסו (Puerto Iguazu). הנסיעה באוטובוס הייתה ארוכה ועל אף שישנתי את רובה, התעוררתי מספר פעמים בגלל כאב בברך ששוב חזר, ככל הנראה בגלל הישיבה המרובה באוטובוס. בשלב זה כבר הבנתי שאין לי ברירה ואני אהיה חייב ללכת לבית חולים כדי לדעת שהכל בסדר עם הברך. הסיבה שבחרנו להגיע לפוארטו איגואסו מובנת לכל הרי שזהו המקום ממנו יוצאים לראות את מפלי האיגואסו המפורסמים עליהם אכתוב בהמשך. הגענו לפוארטו איגואסו והתמקמנו בהוסטל "Timbo Posada", הממוקם במרכז העיר סמוך לטרמינל האוטובוסים. הופתענו לראות לראשונה הוסטל עם אווירה שונה מזו שאנחנו רגילים אליה - בריכה, ערסלים והרבה צמחייה טרופית שאופיינית לאיזור שאנחנו נמצאים בו, אחרי הכל הגענו למחוז מיסיונס בארגנטינה שידוע בגו'נגלים שלו ובחום הכבד ששורר בו. 
אחרי התמקמות זריזה בהוסטל, סחבתי את רעות איתי לבית החולים כדי לסגור את כל הסיפור עם הברך ולשים לו סוף אך מאחר והיה יום ראשון, בית החולים עבד במתכונת מצומצמת וקיבלו רק מקרי חירום ולכן אמרה לי האחות לחזור בבוקר שלמחרת החל מהשעה 06:00 בבוקר. המשכנו להסתובב במרכז העיר והלכנו לקנות כרטיס אוטובוס למפלי האיגואסו לבוקר שלמחרת. על הדרך קנינו מצרכים ובישלנו לנו ארוחת צהריים - כרגיל פסטה. נמרחנו קצת בערסלים שבהוסטל ובערב הלכנו לפגוש את ריאן, בחור אוסטרלי שהכרנו בהוסטל בקורדובה והגיע באותו היום גם לפוארטו איגואסו, כמה שעות אחרינו. ישבנו קצת בהוסטל וקבענו שלמחרת ניסע יחד לראות את המפלים. 
התכנון היה כזה: אני אקום בבוקר בשעה 07:30, אלך לבית החולים, כשאחזור נאכל ארוחת בוקר ובשעה 09:30 ניקח אוטובוס למפלים. אבל כמובן שכל תכנית חייבת להשתבש ובפועל לא התעוררנו בבוקר כי השעון המעורר שלי לא צלצל (או שהוא צלצל וכיביתי אותו מתוך שינה). ריאן הגיע להוסטל שלנו והעיר אותו בסביבות 10:00. קמתי כל כך עצבני על זה שלא התעוררתי בזמן, מהר התארגנו ויצאנו לדרך. מפלי האיגואסו הינם על קו הגבול בין ארגנטינה וברזיל ולכן הפארק הלאומי של מפלי האיגואסו מתחלק לשני חלקים - הצד הארגנטינאי והצד הברזילאי, כלומר לכל מדינה יש פארק משלה. 

הצד הארגנטינאי - יום שני, 03/12/2012
הגענו לפארק, נרגשים מהעובדה שבעוד זמן קצר אנחנו הולכים לראות את מפלי האיגואסו, שלא מזמן נבחרו להיות אחד משבעת פלאי תבל. כניסה לפארק עלתה 130 פזות. הפארק עצמו, מהרגע שנכנסתי אליו עשה רושם טוב - גדול, שבילים, צמחייה, ריצוף, ספסלים - לא פלא שמתחזקים פלא עולם ככה. 
בפארק יש מספר מוקדים של אינפורמציה לתיירים. בכניסה מקבלים מפה של הפארק שמציגה את כל מסלולי ההליכה האופציונליים. בפארק יש שני מסלולים עיקריים - מסלול עליון ממנו יש תצפית עליונה על המפלים, ומסלול תחתון ממנו ניתן לראות את המפלים מלמטה. הלכנו בערך רבע שעה עד שלמראה עינינו התגלו מפלי האיגואסו העצומים. לא האמנתי למה שראיתי - מפלים כל כך גדולים, כמות כך כך עצומה של מים. אומרים שבעשר דקות זורמת שם כמות מים שישראל צורכת בשנה. כל התמונה נראתה כמו חלום - ג'ונגלים, מפלים, פרפרים שעפים מעל המים - אין מילים.
המשכנו לטייל בפארק ועלינו בהמשך על סירה שמפליגה קרוב אל המפלים ולנקודה שמכונה "לוע השטן" שזו נקודת התצפית היפה ביותר על המפלים. בסירה נרטבים לגמרי לכן קיבלנו תיק איטום על מנת שנוכל לאחסן בו את החפצים שלנו שלא ירטבו. כל ההפלגה בסירה הייתה לגמרי במקום כי היה חום אימים והלחות הייתה רבה. עם תום ההפלגה המשכנו להסתובב בפארק כשאנחנו עוברים מנקודת תצפית אחת לאחרת - כל תצפית מיוחדת בפני עצמה.

רעות, ריאן ואני באחת התצפיות בצד הארגנטינאי

בסביבות השעה 15:00 התקפלנו מהמקום ונסענו חזרה העירה. על אף שאומרים שהצד הארגנטינאי של המפלים יפה יותר, אני החלטתי שאני רוצה לראות גם את הצד הברזילאי כדי להשלים את התמונה במלואה בעוד שרעות וריאן לא היו מעוניינים ולכן החלטתי לעבור לברזיל באותו היום ולישון שם לילה כדי לקום בבוקר ולעשות את הצד הברזילאי. כשחזרנו העירה, הלכתי לבית החולים בתקווה שיוכלו לקבל אותי וסוף סוף ראיתי רופא. באופן מפתיע לתקשר עם הרופא היה קשה כי הוא לא דיבר אנגלית. צפיתי זאת מראש ולילה לפני כתבתי לי על דף בדיוק את כל מה שרציתי להגיד לו אחרי שתרגמתי את זה ב- Google Translate.
בסוף הבדיקה הרופא נתן לי מרשם לכדורים אותם אני צריך לקחת פעמיים ביום למשך 10 ימים. חזרתי להוסטל, ארזתי את המוצ'ילה, נפרדתי מריאן ורעות והלכתי לתפוס אוטובוס לברזיל. פעם ראשונה שאני מסתובב לבד! לבד? מה זה לבד? מתחילת הטיול לרגע אחד לא הייתי לבד אלא תמיד עטוף בחברים ורק המחשבה על לחצות את הגבול לבד לא הסתדרה לי בראש. מצד שני הבנתי שזו הזדמנות מעולה להתנסות בלטייל לבד כי בהמשך הטיול שלי זה מה שהולך להיות. קצת הסתבכתי עם כל נושא מעבר הגבול כי אף פעם לא חציתי את הגבול בצורה לא מאורגנת. עד עכשיו הגבולות שחצינו בארגנטינה ובצ'ילה היו במסגרות מארוגנות - אוטובוסים, ואן וכד'. הפעם הייתי צריך להתמודד לבד ואפילו שחיפשתי באינטרנט הסבר על המעבר בין הגבולות לא הצלחתי למצוא ולכן אני אכתוב כאן הסבר למי שאי פעם ירצה לטייל במפלים ויתקשה:
מטרמינל האוטובוסים של פוארטו איגואסו עולים על האוטובוס שמוביל לפוז דו איגואסו - העיר ששוכנת מעבר לגבול הברזילאי. הנסיעה עולה 8 פזות ובמהלכה יש שתי עצירות. לאחר מספר דקות נסיעה הנהג עוצר במעבר הגבול הארגנטינאי, שם יורדים מהאוטובוס ומחתימים דרכון על היציאה מארגנטינה. הנהג מחכה שכולם יסיימו וממשיך בנסיעה כעוד מספר דקות עד שמגיעים לבקרת הגבולות הברזילאית, שם הנהג מוריד את הנוסעים להחתים דרכון וממשיך בדרכו. לפני שיורדים מהאוטובוס הנהג מחלק לכל נוסע כרטיס לבן שמיועד לאוטובוס הבא על מנת שלא יהיה צורך לשלם על כרטיס נוסף. כשיורדים מהאוטובוס מחתימים דרכון, כל הסיפור בבקרת הגבולות מתנהל מהר מאוד, אפילו את המוצ'ילה ואת התיק גב שלי לא בדקו וממש תוך 3 דקות כבר יצאתי משם. אחרי ההחתמה, חוזרים לתחנת האוטובוס לחכות לאוטובוס הבא. כשעולים לאוטובוס, מראים לנהג את הכרטיס הלבן שהנהג חילק כשהוריד את הנוסעים, וממשיכים בנסיעה עד שמגיעים לתחנת האוטובוס בפוז דו איגואסו.

הגעתי לתחנה המרכזית בפוז דו איגואסו (Foz Do Iguaçu) ונכנסתי להלם - דבר אחד חשוב שכחתי, מעתה אין יותר ספרדית - בחודש הקרוב השפה שאני הולך לשמוע ולדבר היא פורטוגזית! שפה זרה לגמרי, שבניגוד לספרדית אין לי שום ידע בסיסי בה. אחרי שהוצאתי כסף שגם זה היה אתגר לשוני, לקחתי מונית להוסטל "פאודימר" (Paudimar) שקראתי עליו באינטרנט לפני שעזבתי את ארגנטינה. בהמשך הערב רעות וריאן שלחו לי הודעה בפייסבוק שהם התחרטו וכן רוצים לעשות את הצד הברזילאי בסופו של דבר. קבענו להיפגש בבוקר בתחנת האוטובוס וליסוע יחד.   

הצד הברזילאי - יום שלישי, 04/12/2012
התעוררתי לבוקר חדש וראשון בברזיל. פגשתי את רעות וריאן בתחנה המרכזית ויחד נסענו לפארק המפלים הברזילאי - נסיעה של 25 דקות ממרכז העיר, בניגוד ל-7 דקות בצד הארגנטינאי. הכניסה לפארק עלתה 41 ריאל. ריאל אחד שווה ל-1.8 ש"ח כך שהכניסה אליו הרבה יותר זולה לעומת הכניסה לצד הארגנטינאי. גם הצד הבריזלאי עשה רושם ראשוני מצוין. המקום יפה ונראה טוב. בכניסה מקבלים מפה בה ניתן לראות את נקודות העניין שהפארק מציע. הצד הבריזלאי קטן בהרבה מהצד הארגנטינאי ומעבר לנקודת תצפית מרכזית אין יותר מידי תצפיות שניתן לראות. בכניסה לפארק עלינו על אוטובוס תיירים שלקח אותנו לנקודת התצפית הגדולה והמרכזית על "לוע השטן". הגענו ושוב נשקפו לעינינו מפלי האיגואסו, הפעם מזווית שונה אך בהחלט מדהימה ביופיה. כשראיתי זאת לא הייתה בי שום חרטה על כך שבחרתי לראות גם את הצד הברזילאי של המפלים. על אף שלרוב הדעות הצד הארגנטינאי הוא היפה יותר, חובה על כל מבקר לראות גם את הצד הברזילאי. לי אישית קשה להחליט באיזה צד נהניתי יותר. הגודל של המפלים, כמויות המים והזרימה שלהם בלתי נתפסים. המשכנו להסתובב קצת בפארק ועשינו את דרכינו אל עבר היציאה.

200 מטר מהכניסה לפארק המפלים, יש פארק גדול של ציפורים שנקרא "Parque Das Aves" גם בו ביקרנו. בפארק היו סוגים רבים של ציפורים, תוכים, פלמינגו ועוד כל כך הרבה סוגי ציפורים שלא חשבתי שאראה בחיים. 

להלן מספר תמונות נבחרות:

כשיצאנו מהפארק לקחנו אוטובוס חזרה לעיר וקנינו כרטיס נסיעה לפלוריאנפוליס, עיר בדרום ברזיל ממנה אני כותב כעת וזה גם המקום בו הטיול האמיתי בברזיל מתחיל. 
על פלוריאנפוליס אכתוב בפעם הבאה, אבל בכללי רק אספר שהאווירה כאן בפלוריאנפוליס ובברזיל בכלל מדהימה - שקט ושלווה! אנחנו מתכננים להישאר בברזיל בערך חודש עד חג המולד וערב השנה החדשה ולאחר מכן להמשיך לבוליביה.

דברים חשובים להמשך ברזיל - 

(1) לנהל את הכסף בצורה נכונה! עד עכשיו בארגנטינה ובצ'ילה לא היה לי שום מעקב על ההוצאות שלי ועכשיו כשאני במדינה חדשה זאת הזדמנות מצויינת לנהל נכון את כל ההוצאות אז התחלתי לכתוב במחברת את כל הסכומים שאני מוציא. כמו כן, הקצבתי לעצמי סכום של 7,000 ש"ח לכל החודש בברזיל ואני מקווה לעמוד בו או לפחות לא לחרוג ממנו בהרבה. אחרי הכל ברזיל נחשבת יקרה.

(2) שיזוף - בארץ לא עובד לי, הפעם זה יעבוד. גם אם אצטרך לעבור לגור בחוף, אני את ברזיל לא עוזב עד שאני חוזר שזוף ושחור.

(3) לא לרוץ לשום מקום - קצת לפני שעזבנו את ארגנטינה התחלתי להרגיש כאילו אנחנו רצים מהר מידי ולהתחרט על כך שעזבנו מקומות מוקדם מידי ולכן הפעם בברזיל אני לא ממהר לשום מקום ונהנה מכל מקום שאני נמצא בו עד שאמצה אותו.


-גיא-

לילה במנדוסה וצניחה בקורדובה, ארגנטינה

הנסיעה לסנטיאגו הייתה מלאה בלבטים - להישאר בה? לא להישאר בה? מצד אחד - עיר הבירה של צ'ילה, מה לא נישאר בה? מצד שני - מדובר בעוד עיר בירה מערבית, מה כבר אפשר לראות בה? הגענו לטרמינל אוטובוסים בסנטיאגו אחרי נסיעת לילה מפוקון. הייתי כל כך עייף מהנסיעה שכבר לא היה לי איכפת אם להישאר או לא. היחידה שרצתה להישאר בסנטיאגו הייתה נויה שממש ניסתה לשכנע אותנו אבל שלושתנו (רעות, נופר ואני) רצינו להתקדם לכיוון קורדובה שבארגנטינה. בסוף התפשרנו על כך שבדרך לקורדובה נעצור במנדוסה, עוד עיר בארגנטינה שידועה בחיי הלילה שלה.  אני, שהייתי גמור מעייפות מהנסיעה זרמתי עם הרעיון, גם ככה התחיל להרגיש לי כאילו אני במרדף מעיר לעיר. 
עלינו על אוטובוס מסנטיאגו למנדוסה וחצינו שוב את גבול צ'ילה - ארגנטינה בפעם האחרונה, זהו, לא נחזור יותר לצ'ילה. האמת, תמיד כשעוזבים מקום כלשהו מריצים בראש חוויות וזכרונות - צ'ילה ארץ מדהימה. העברנו כל כך הרבה חוויות וזמנים טובים בצ'ילה בזמן הקצר הזה, אבל אני עוזב אותה עם טעם של עוד, אפילו שאני לא מסתדר עם הכסף הצ'ילאני.
הגענו למנדוסה (Mendoza) אחר הצהריים וכשהגענו לתחנה המרכזית התחלנו לשאול על הוסטלים כי לא הספקנו להתארגן לפני עם רשימה מסודרת של אופציות לינה. בעודנו בתחנה, ניגש אלינו בחור שעשה רושם שהוא נחמד והציע לנו לבוא להתארח בהוסטל שלו. זה מנהג נורא פופולרי שבעלי הוסטלים מחכים בתחנות אוטובוסים ומושכים אליהם תיירים אבודים. לא היה לנו מה להפסיד והוא גם הראה לנו פלאייר של ההוסטל שלו - מטבח, בריכה, אינטרנט, מקלחות פרטיות - אז נסענו איתו. הגענו להוסטל שלו שבאמת עשה רושם של מקום נחמד. נויה, נופר ואני הלכנו לעשות צ'ק-אין ורעות הייתה בשירותים. אחרי מספר דקות שאנחנו באמצע תהליך הרישום להוסטל, ממלאים פרטים וכד', רעות הגיעה וקראה לי לצד. עניתי לה ואמרתי לה שעוד כמה דקות אבוא אבל היא התעקשה והבנתי שקרה משהו. יצאנו לחצר של ההוסטל שם  ישב בחור צרפתי ששוהה בהוסטל שהזהיר אותנו מההוסטל ומבעל המקום.
כששאלתי למה, הוא סיפר לי שבעל המקום שקרן ומפוקפק ושיש תלונות עליו ועל ההוסטל שלו במשטרה. הוא הראה לי מפה של האיזור של ההוסטל שם התברר שההוסטל אינו ממוקם כל כך קרוב למרכז העיר כמו שבעל ההוסטל טען, אלא במרחק של כמה רחובות שעוברים באיזורים הכי מסוכנים בעיר - סמים וזונות. במקביל הוא נתן לי לקרוא באייפון שלו אזהרה שפורסמה באתר למטיילים על ההוסטל של הבחור הזה - "יגש אליכם בחור בתחנה המרכזית ויציע לכם להתארח אצלו בהוסטל - אל תיפלו בפח! מדובר בהוסטל שהיו בו גניבות רבות מצד בעל המקום...", בשלב זה כבר התחלתי להילחץ וכששאלתי אותו למה נשאר ולא עוזב את ההוסטל הוא ציין שבעל המקום דרש ממנו לשלם לו מראש וכעת לא מוכן להחזיר לו את הכסף ששילם אפילו שלא רוצה להישאר. מהר קמתי להזהיר את הבנות שלא ישלמו אבל כבר היה מאוחר מידי והן בדיוק יצאו החוצה וקראו לי לשלם. עידכנתי אותן מהר במתרחש ועוד לפני שסיימתי לדבר יצאה אחת מהעובדות החוצה - כנראה קרובת משפחה שעובדת שם והתחילה לצעוק על הצרפתי שיפסיק להסיט ולשכנע אנשים לא לשהות בהוסטל.
נקלענו לסיטואציה לא נעימה של ריב בין בעלי המקום לצרפתי ההוא וזה היה כל כך לא נעים שזה הגיע למצב כזה. הבנות ביקשו את הכסף בחזרה וברחנו משם. רק עצם העובדה שבעלי המקום התעמתו עם אחד מהאורחים ובצורה כל כך בוטה ומכוערת גרמו לי להבין ששם אני לא הולך להישאר, גם מה אני צריך לקחת סיכון של גניבות? לא תודה. תפסנו מונית למרכז העיר שם מצאנו הוסטל נחמד בשם "הוסטל טרוטמונדוס" (Hostel Trotamundos) ששם ראיתי לראשונה בטיול את מראה הישראלי המכוער ופה באמת כבר התביישתי. ההוסטל שרץ ישראלים - חלקם נחמדים וחלקם היו פשוט בושה. את המקום מנהלת בחורה צעירה בשם אנה מריה שבמשך כל היום מתרוצצת ומנקה אחרי הבלאגן שהישראלים בהוסטל משאירים אחריהם. ההוסטל עצמו נראה טוב, מכיל את כל מה שהוסטל ממוצע מציע. יחד עם זאת, אם לרדת לפרטים, בערב המטבח היה נראה איום וזאת לאחר שמספר חבר'ה ישראלים נחמדים החליטו שהם מבשלים לעצמם לאכול ולא מנקים. הבחורה מסכנה, לבד, מתחננת אליהם שינקו ומסבירה להם שיש עוד אנשים שמתארחים ורוצים לבשל. הסיפור התכער בכך שהם עוד עונים לה "טוב, טוב ננקה!" ובפועל שנייה אחרי שהיא מפנה את הגב צוחקים ואומרים "שתמות, אני לא מנקה, בשביל זה אני משלם" בליווי כמה קללות אופייניות שרצו באוויר. באמת שזה היה כל כך לא לעניין ומבייש וגם אחרי שנופר ואני פנינו להיגיון שלהם וניסינו לגרום להם לנקות ומינימום לכבד את המקום - זה לא עזר.

בבוקר שאחרי הסתובבנו קצת בפארק הלאומי של מנדוסה.  מלבד להסתובב לא עשינו שום דבר מיוחד על אף שלעיר יש אווירה טובה וחיי לילה עשירים להציע. באותו היום רעות ואני החלטנו להמשיך לקורדובה ונויה ונופר נשארו במנדוסה לעוד לילה. שוב עברה עלינו נסיעת לילה, עברה די מהר לשמחתי.
בבוקר הגענו שנינו לקורדובה (Cordoba), שהסיבה בגינה הגענו לעיר הייתה ברורה לכל - צניחה חופשית! התמקמנו בהוסטל בלוץ' (Baluch) שזה ההוסטל הכי טוב שהייתי בו בכל הטיול ואני בספק אם יהיה אחד שיתעלה עליו. הוסטל גדול, יפה, ממוקם במרכז העיר ומנוהל ע"י ישראלי בשם גל. מה שבאמת עושה את ההוסטל כל כך טוב לפי הראייה שלי היא ארוחת הבוקר המדהימה שהייתה בו. ארוחת בוקר ממוצעת בהוסטלים בארגנטינה ובצ'ילה מכילה לחם, חמאה וריבה. אולי לעיתים רחוקות ניתן להיתקל בקרואסון אבל לא קרה לי הרבה. בארוחת הבוקר של בלוץ' מעבר לארוחה הבסיסית שכבר ציינתי היו גם ביצים, קורנפלקס וחלב חופשי, מה שלא ראינו עד כה בכלל בטיול. מעבר לכך היו יחסית הרבה ישראלים בהוסטל אבל חבר'ה טובים וכיפיים. אחרי הצ'ק-אין הלכנו לפגוש את חן, מתן וקורל ששהו בהוסטל לא רחוק משלנו וחיכו לנו כמה ימים בקורדובה כדי שנעשה את הצניחה החופשית ביחד. 

בבוקר שלמחרת קמנו מוקדם ונסענו לעשות צניחה חופשית - עוד חוויה אדירה ומטורפת שהייתה עד כה אחד השיאים הגדולים של הטיול. הגענו למקום ממנו יוצא המטוס שצונחים ממנו ושם עברנו תדריך מעמיק של 10 דקות לכל היותר על התנועות שאנחנו צריכים לעשות בצניחה. בכל פעם 2 אנשים עולים לאוויר עם שני מדריכים אליהם אנו קשורים בצניחה. אני וקורל עלינו ראשונים.

כולם כל כך התרגשו והיו לחוצים. אני ציפיתי מעצמי שאני אפחד אבל לא פחדתי בכלל. עלינו לאוויר לגובה של 2,500 מטרים. מתחתינו נוף העיר קורדובה והסביבה, המון שדות ירוקים. לקראת ההגעה לגובה הנדרש לקפיצה, המדריכים הושיבו את קורל ואותי עליהם - מאוד מביך. קורל קפצה ראשונה. כשנפתחה הדלת של המטוס קצת נלחצתי כי פתאום קורל נעלמה וקפצה וצרחה. לא היה זמן לפחד, דקה לאחר מכן הגיע תורי. זה רגע שאי אפשר לתאר - ההתרגשות בשמיים והראש בעננים - תרתי משמע! התיישבתי על המדרגה של המטוס כמו שתדרכו אותי לפני, המדריך סימן לי להתלות ולשחרר ושנייה אחרי זה אני באוויר! הרגשה עצומה להיות תלוי בין שמיים לארץ. במשך כל הקפיצה המדריך צילם אותי עם מצלמה שמחוברת לו לפרק כף היד כשבסוף מקבלים דיסק עם וידאו ותמונות.
הנפילה החופשית ארכה כ-24-27 שניות ואז כשהמצנח נפתח הכל באיזי, רגוע, נהנים מהנוף שמסביב ומהחוויה העוצרת נשימה הזו שבארץ עולה כל כך יקר ופה - רק 740 פזו! נחתי בשלום אחרי מספר דקות באוויר וישר הרגשתי מוכן לעוד סיבוב. הגוף מלא באדרנלין שפשוט מההתרגשות כשנחתנו התחלנו קורל ואני לחבק את כל מי שהיה שם. חיכינו שחן, מתן, רעות וניר - בחור שהצטרף אלינו לצניחה, יעלו ויצנחו וכשכולם סיימו חזרנו העירה לארוחת הצהריים של אחרי.

פעם צנחן - תמיד צנחן!

הבאנו שלום עליכם...

כשחזרנו להוסטל נופר, נויה ואמילי כבר היו שם אז שוב אוחדו הכוחות. את הימים הבאים החלטנו להמשיך ולהעביר בקורדובה כי היה ממש כיף בהוסטל, אווירה טובה, ערבי אסאדו, יציאות למועדונים בלילות והסתובבויות במרכז העיר. באחד מהימים לקחנו אוטובוס ונסענו כשעה נסיעה לעיירה סמוכה בשם קווסטה בלנקה (Cuesta Blanca) ששם ישבנו על החוף ליד הנהר עם כמה חבר'ה שהכרנו בהוסטל. היום שלאחר מכן היה עצוב כי בערב נפרדתי מנויה, נופר ואמילי שהמשיכו את הטיול שלהן לסלטה ומשם לבוליביה בעוד אנחנו מתכננים להמשיך לברזיל. היה לי מאוד עצוב להיפרד מהן כי טיילנו יחד במשך למעלה מחודש ובאמת שיצרנו קשרים טובים והיה לנו כל כך כיף. חוץ מזה למדתי מהן כל מיני דברים - לבשל קצת, לחשבן ולהתחשבן ועוד. הבנות נסעו ורעות ואני נשארנו לעוד לילה בבלוץ' שבקורדובה. בלילה יצאנו למועדון עם כמה חברים מההוסטל ובבוקר קמנו ונסענו לתחנת האוטובוסים משם לקחנו אוטובוס של 22 שעות לפוארטו איגואסו - שזה המקום ממנו אני כותב כעת. פוארטו איגואסו הינו היעד האחרון שלנו בארגנטינה וגם... השער שלנו לברזיל! לא אשקר, חיכיתי הרבה זמן להגיע לברזיל ואני לא מאמין שזה סוף סוף מגיע. 
מחר אנחנו הולכים לראות את מפלי האיגואסו בצד הארגנטינאי - זאת תהיה הפעם הראשונה שאני אראה פלא עולם, מרגש!

-גיא-

פוקון אקסטרים וולקני

הגענו לפוקון (Pucon) אחר הצהריים של יום שני. גם כאן הייתה התרגשות גדולה כי שמענו על המקום כל כך הרבה. מדובר בעיירה קטנה בדרום צ'ילה, לא רחוק מהגבול הארגנטינאי. האטרקציה העיקרית שמושכת תיירים אל פוקון ומן הסתם גם אותנו היא הר הגעש העצום השוכן בקרבתה - הויאריקה (Villarica).
עם הגעתנו לפוקון התחלנו בחיפושים אחר הוסטל לישון בו, מה שבניגוד לניסיון העבר התגלה הפעם כמשימה לא פשוטה כי היינו מספר גדול של אנשים. התפצלנו בחיפוש אחר הוסטל שיוכל להכיל מקסימום אנשים. אלו שהתמזל מזלם הצליחו די מהר אבל רעות, אריאל, נויה, נופר, אמילי ואני הלכנו כנראה לכיוון עם המזל הפחות טוב ונתקענו. למעשה, בעל ההוסטל אליו הלכו שאר החבר'ה טען שאין לו מקומות לכולם - מה שהתברר מאוחר יותר כשקר כי בעצם הוא לא רצה יותר מידי ישראלים מפחד שיהיה בלאגן אצלו בהוסטל. הוא הציע לנו לישון אצל חברה שלו שיש לה הוסטל ויום לאחר מכן לבוא אליו.
אכן את הלילה הראשון העברנו בהוסטל של מוניקה שרובו בשיפוצים ועדיין לא נפתח רשמית. ביום שלאחר מכן, קמנו מוקדם בבוקר והלכנו לטרק המרכזי שלשמו הגענו לפוקון - טיפוס על הר הגעש "ויאריקה".
הויאריקה הוא הר געש פעיל בגובה של 2,800 מטרים שמושך אליו תיירים רבים שמגיעיםלפוקון במיוחד על מנת לטפס עליו. הר הגעש המושלג מרהיב ביופיו ובגודלו וניתן לראות אותו מהעיירה השוכנת כ-15 דקות נסיעה ממנו.

וולקון ויאיריקה

כאמור קמנו מוקדם בבוקר והגענו לסוכנות הטיולים "Backpackers" איתם סגרנו את העסקה יום קודם. מדובר בסוכנות שמציעה מגוון אטרקציות באיזור במחילים זולים ונוחים וללא ספק עם שירות איכותי וטוב.

קיבלנו מהסוכנות את כלל הציוד הנדרש לביצוע הטרק שכלל בין היתר בגדים ארוכים חוסמי רוח - מכנס, מעיל רוח, מגיני רגליים, קסדה, תיק, כפפות ועוד. כשהגענו לאתר חברנו למדריכים והתחלקנו לקבוצות. הטיפוס על הויאריקה מאורגן עם לרוב שני מדריכים בכל קבוצה והליכה בקבוצות כך שאין אפשרות לבצע את הטרק באופן עצמאי. בתחילת המסלול ניצבה בפנינו דילמה אם לקחת את הרכבל שחוסך הליכה של שעה או לטפס ברגל את הקטע הזה של הטרק. הרוב החליטו לוותר על הרכבל דבר שבדיעבד היה מטופש ולא חכם כי אמנם חוסך שעה בלבד אך מדובר בשעה קריטית של הליכה על אדמה בעלייה די קשה. הרכבל מסיים את דרכו בחלק של ההר בו מתחילה ההליכה בשלג. התחלתי את הטיפוס בקבוצה יחד עם מתן, חן, וקורל. אני ומתן הלכנו בקצב טוב ומהיר אז המדריך כבר בהתחלה אמר לנו להדביק פערים עם הקבוצה שהייתה לפנינו ולחבור אליהם.
חברנו אליהם והטיפוס אכן התגלה כקשה. כל החלק הראשון של הטיפוס בו הולכים על אדמה הוא מתיש מאוד והיינו סחוטים, בעיקר אני שברך שמאל שלי התחילה לכאוב בזמן האחרון כתוצאה מטרקים אינטנסיביים. הסוד לטיפוס יעיל על הויאריקה הוא להבין שאין שום עניין של תחרות ואינטרס ללכת מהר אלא ההצלחה תלויה בכך שתלך צעד-אחר-צעד בקצב שלך. במהלך הטיפוס אין הרבה עצירות בדרך להפסקות מתוך הבנה שככל שנעצור הרבה, יהיה קשה יותר להמשיך. העצירה הראשונה שביצענו הייתה לאחר הליכה של שעה בחלק שאינו משולג. לאחר ההפסקה התחלנו לטפס על החלק המושלג של ההר, מה שהתגלה כקל יותר כי הליכה על השלג יותר קלה וגם נעזרנו בגרזן קרח. הנוף לאורך כל הדרך מדהים ועוצר נשימה.

עם אלמוג, יעל, אריאל ומתן

הטיפוס לפסגה ארך 5 שעות. לקראת סוף המסלול עשינו עצירה ארוכה בנקודה שהרבה מטיילים מתייאשים בה ומפסיקים בטיפוס. בנקודה הזאת חשבתי ברצינות כבר לפרוש כי הברך שלי כאבה מאוד אבל עצם המחשבה על לפרוש שכבר עברתי דרך כל כך ארוכה לא הייתה באה בחשבון ואמרתי לעצמי שלא משנה מה - "אני לפסגה מגיע!"

אחרי שכבר הייתי סחוט מהליכה כל כך ממושכת הגענו לפסגה - ההרגשה כל כך טובה שאי אפשר לתאר בכלל. מדובר בטיפוס כל כך אינטנסיבי וכל כך סוחט שכשמגיעים למעלה כבר לא נשארות אנרגיות. 
בפסגת הויאריקה קור אימים! זה השלב שבו לובשים את כל הציוד שמקבלים בתחילת היום במלואו ועדיין אין תחושה באצבעות הרגליים ובאצבעות הידיים כך שאפילו לצלם תמונה במצלמה היה קשה מאוד באותו הרגע. היינו בפסגה במשך חצי שעה פחות או יותר, השקפנו אל תוך הר הגעש, עוד דבר מדהים בפני עצמו. ניתן לראות קצת עשן יוצא מלוע הר הגעש.

משהו להתחמם איתו...

אחרי שהייה על פסגת ההר הגיע החלק השני של הטרק ויש שיגידו המהנה ביותר - הירידה, שלה מצפים יותר מכל כי מחליקים אותה כל הדרך למטה במהירות גבוהה על מן מזחלת פלסטיק שמקבלים בתחילת המסלול. ההחלקה הייתה כיפית ביותר אם כי לא הייתה נוחה לגברים שבינינו. עם תום ההחלקה והירידה חזרנו לתחילת המסלול, עייפים אך מרוצים כמו שאומרים וחזרנו להוסטל חדש - "דונדה איחידיו" (Donde Egidio) שבו עשיתי צ'ק-אין בבוקר לפני שיצאתי לטרק והתאחדתי עם חבריי. אחרי מספר שעות של שינה טובה "מילאתי מצברים" והמשכתי עם החוויה הפוקונית ממש כמו חדש - כאילו לא טיפסתי על הר געש במשך חמש שעות וחצי. 

יום למחרת הלכנו לאטרקציה נוספת וקלילה יותר - "קנופי", או במילה אחרת שכולם יבינו - אומגה. באחד היערות ליד פוקון יש מקום שעושים בו אומגה גבוהה מעץ לעץ, מדובר באטרקציה מגניבה שכולם נהנו בה - בלי יותר מידי מאמץ אבל מה שבטוח - הרבה צחוקים.

ביום שלמחרת קרתה לי טרגדיה נוראית - ישבתי בהוסטל עם חן והעברנו למחשב תמונות מהמצלמות אחד של השניה. חן חיברה את הכרטיס זיכרון של המצלמה שלי למחשב ולפתע נמחקו לי כל התמונות מתחילת הטיול - מעל 1,500 תמונות! למזלי רובן היו מגובות אבל התמונות שצילמתי מהויאריקה נעלמו ונמחקו. שקעתי בדיכאון עמוק וניסיתי במשך שעות לשחזר אותן כי אריאל אמר לי שתמונות לעולם לא נמחקות מכרטיס זיכרון אפילו אם לא רואים אותן במצלמה או במחשב (אלא אם כן ממשיכים לצלם אחרי שנמחקו). לאחר שעות של חוסר הצלחה, חסר אמונה ניגשתי לחנות צילום במרכז העיר והשארתי את הכרטיס שיעבדו עליו במשך הלילה.

ביום שלמחרת חזרתי מתוח מתמיד והופתעתי לגלות שאכן שוחזרו כל התמונות. יותר מאושר ממני לא היה, ברצינות שכבר שקלתי לטפס את הויאריקה שוב רק כדי לנסות  ולשחזר את התמונות שצילמתי. באותו היום נרשמנו לאטרקציה נוספת שמאוד רציתי לעשות - סנפלינג מפלים. אם גיליתי על עצמי משהו בטיול הזה, זה שאני אוהב גובה, בעיקר אם זה תוך כדי ספורט אתגרי. לסנפלינג נרשמנו רק רעות, נויה, נופר ואני. יחד עם עוד שני חבר'ה מבלגיה יצאנו למסלול סנפלינג מטורף. לא אשקר, הירידות קצת מפחידות כי ברגע שאתה תלוי באוויר קשה לסמוך על המדריך שיחזיק אותך ולמען האמת קשה גם לסמוך על עצמך שתדע לשחרר חבל מבלי שתיפול. מלבד העובדה שהיה קר באותו היום, כל חווית הסנפלינג הייתה מצויינת, אסור לפספס בשום פנים,  והיא גם גרמה לי להבין שאני חייב לעשות את זה שוב בהמשך הטיול.
לצערי אחרי הסנפלינג הבנתי שאני מקשה על הברך שלי יותר מידי והלכתי לבית מרקחת לקנות רצועה אלסטית בתקווה שתעזור לי - עם מנוחה כמובן.


באותו הלילה, נפרדנו מפוקון ועלינו על נסיעת לילה לסנטיאגו, עיר הבירה של צ'ילה. רוב הקבוצה כבר עזבה את פוקון בלילה שלפני. נשארנו רעות, נופר, נויה ואני כי היינו להוטים על הסנפלינג. אני חושב שהיה שווה את זה למרות שלדעתי הבנות לא נהנו כמו שאני נהניתי, התלוננו כל הזמן שקר להן.
לאחר שחזרנו להוסטל, העברנו שם את השעות האחרונות בפוקון ובלילה עלינו על נסיעת לילה לסנטיאגו בידיעה שהכיוון הכללי שלנו הוא להגיע לקורדובה שבארגנטינה, עליה יסופר בפוסט הבא.

-גיא-

טעם של ברילוצ'ה

עברו כבר שבועיים מאז שעזבתי את ברילוצ'ה ועברתי כל כך הרבה חוויות מאז שבהמשך אעלה על הכתב.
לצערי הזנחתי את הכתיבה גם ביומן וגם בבלוג, ועכשיו, שבועיים אחרי, אני יושב במלון באלוץ' בקורדובה שבארגנטינה ומנסה לשחזר הכל בתקווה שאצליח.

לא עשינו הרבה בברילוצ'ה מלבד לנוח ולעשות אטרקציות רגועות, אבל בכיף הייתי חוזר לשם לעוד שבוע של מנוחה!
למה? אולי בגלל הגלידות, אולי בגלל השוקולדים ואולי בגלל האווירה הכל כך משחררת של להסתובב במרכז העיר או אפילו סתם לרבוץ בהוסטל.
הגענו לברילוצ'ה (Bariloche) ביום שני ה-12/11/2012 בלילה אחרי השבוע האינטנסיבי של הקרטרה אוסטרל.
הציפיות מברילוצ'ה היו גבוהות כי מכל מה ששמעתי - גם מחברים שלי שטיילו בדרום אמריקה וגם מאנשים שפגשתי בטיול - המקום פשוט מדהים!
את הלילה הראשון העברתי במלון "פלמינגו" יחד עם נופר, אריאל ויובל. סוף סוף הרגשה של חופש.
רוב החבר'ה החליטו להישאר בחווה הישראלית באל בולסון, ארבעתנו החלטנו להמשיך לבד - מה שהיה לי תחילה קצת מוזר רק מלחשוב על התפצלות אחרי שהתרגלנו להיות בקבוצה גדולה אחד עם השני, 24 שעות ביממה.
התעוררנו לבוקר חדש בברילוצ'ה והופתעתי לגלות עיר מדהימה ביופיה ובאופיה - עיר מתויירת אך עדיין רגועה, מזכירה לי קצת באווירה שלה רחובות של אירופה עם מדרכות מאבן ואוויר צח.
סוף סוף יכולנו לקום בבוקר ללא צלצול של שעון מעורר ולחץ של אנשים שמזרזים אותך ומאיצים בך לצאת לדרך.
עשינו צ'ק-אאוט ממלון פלמינגו והתחלנו לחפש הוסטל ללון בו כי האווירה בהוסטלים היא יותר ביתית ופחות תעשייתית - כך כולנו הסכמנו. 
החיפוש אחר ההוסטל המושלם ארך קצת זמן אך בהחלט היה משתלם כי כשהגענו להוסטל "פונטו סור" (Punto Sur) ידענו שזה המקום. במבט לאחור היה זה ההוסטל שהרגשתי בו הכי בבית. מלבד העובדה שההוסטל היה זול, מעוצב יפה והכיל את כל מה שהייתי צריך - היחס של בעלי המקום ובייחוד של בחורה בשם ויקטוריה קנה אותי. 
אצל הארגנטינאים היחס אחד לשני וגם לזרים הוא מאוד חם והיחס האדיב בייחוד של ויקטוריה שתמיד היה מלווה בנשיקה כשנפרדים היה כל כך כיף שזה גרם לי לרצות להישאר, לשבת בהוסטל ולדבר איתה או אפילו סתם לשחק עם הבת הקטנה שלה שכיניתי אותה "פחריטו" (ציפור קטנה בספרדית).

לאחר התמקמות בהוסטל יצאנו להסתובב ולהכיר קצת את העיר - סוף סוף יש עצמאות ואין לחץ.
התלהבתי מהעיר הזו כל כך כי האטמוספרה בה כאילו צעקה לי לנשום ולהירגע. בעודנו מסתובבים התחלנו להנות  מהדברים הקטנים שסובבים אותנו ולשים לב לדברים מצחיקים שקורים סביבנו כמו מסעדה שקוראים לה "מנוש", מכבסה בצורת מכונת כביסה, טלפון ציבורי סרוג ממש כמו העצים שסרגה שיפרה באח הגדול, ראשים של כלבים לבושים בחלונות הראווה במקום בובות ועוד כמה דברים שהטריפו אותי - לטובה כמובן.

מכבסה מקורית

תנור חימום בתוך המקלחת

כיכר לחם פרוס ענקי

לך תתאמן לפני

הלו? 

הנחה לישראלים? ואני חשבתי שלא אוהבים אותנו בגולה

בערב כשהיינו בהוסטל, המליצו לנו כמה חבר'ה ללכת ולראות תצפית בשם "סרו קומפנאירו" (Cerro Campanario), הידועה גם כהקילומטר ה-17. מדובר בתצפית מרהיבה על העיר והאגמים שבקרבתה. התצפית ממוקמת בתוך העיר על הר גבוה, כרבע שעה נסיעה ממרכז העיר. מלבד עלייה קשה ותלולה של 25 דקות שגם אותה יכולנו לחסוך עם רכבל - לא נדרש מאמץ גדול מידי והתוצאה שווה כל צעד וחול שנאסף בסנדלי השורש שלי.

תומר, אני, יובל, נופר ואריאל
מהתצפית של הק"מ ה-17

מה שבאמת הכי אהבתי בברילוצ'ה זה ללא ספק אימפריית השוקולדים ומעצמת הגלידה שהיא. ברילוצ'ה מוכרת לכל כעיר עם השוקולדים והגלידות הטובות ביותר בכל ארגנטינה, אם לא ביבשת כולה, ואני כחובב שוקולדים מושבע לא הסתפקתי בפעם אחת ודאגתי אחת ליום לבדוק מה יש לעיר להציע ללשוני. התוצאה - 1 ק"ג יותר, לפחות.

רבע קילו גלידה ב"לה חאוחה"

אחרי ארבעה ימי מנוחה וחוסר מעש בברילוצ'ה, יובל ואני יזמנו טיול לפארק הלאומי של ברילוצ'ה - "נאוול וואפי" (Nahuel Huapi). בשלב זה כבר התאחדנו עם אמילי, רעות ונויה שהגיעו לברילוצ'ה מהחווה הישראלית באל בולסון. שכרנו רכב לצורך הטיול, מה שהיווה הזדמנות נהדרת לתרגל את כישוריי ברכב ידני, כן, עם הילוכים. המסקנה היא חד משמעית - אין כישורים. אני יודע לנהוג על הילוכים וזה לא עד כדי כך זר לי, אבל פשוט אין לי את העדינות הנדרשת ברגליים כדי לנהוג ברכב כזה. יובל ואני חלקנו במטלת הנהיגה כיוון שהיה מותר רק לשני נהגים לנהוג על פי החוזה עם סוכנות הרכבים. חשוב לציין שכולם יצאו בריאים ושלמים וכל העסק הסתכם במספר פעמים שהאוטו כבה באמצע הכביש. נו באמת? זינוק בעלייה? תזכירו לי מה זה? שמוליק? - אבל להגנתי יאמר שליובל כבה האוטו יותר פעמים.
מה שעשינו בפארק נאוול וואפי העצום היה בעיקר צפייה במספר תצפיות עיקריות. העצירה הראשונה הייתה בתצפית על הקרחון השחור - הרגשה כה מרעננת לראות קרחון שהוא בצבע שונה מאלו שראינו עד כה. כולם ובעיקר אני התחלנו להתעייף מטיולי הקרחונים והלגונות, אז לראות קרחון בצבע שחור היה מרענן ביותר.
המשכנו בנהיגה בפארק לעוד כל  מיני תצפיות על אגמים וקינחנו במסלול הליכה קצר שמוביל לתצפית על מפל נחמד.
בכך מיצינו את הפארק למרות שאם היינו מתאמצים יותר יכולנו לפרגן לעצמנו באיזה טרק של כמה שעות, אבל בחרנו לעשות "טיול זקנים", וכדי להעצים זאת אציין כי בנסיעה כולם חרפו.

לטיול יצאנו

הקרחון השחור

בשלב זה אני חושף לראשונה בפומבי סוד אפל ומתוודה: כששכרנו את הרכב קיבלנו  מתנה מסוכנות הרכבים קופסת שוקולדים מפנקת של "ממושקה" - השוקולדייה המובילה בעיר, קופסא כזו עם מקופלות לבנות ושחורות ועוד בונבוניירות על רמה. דחפתי את הקופסא לתיק כי מיהרנו ולמעשה שכחתי מקיומה. במהלך היום כשהיינו לקראת סיום הפארק, פתחתי את התיק כדי להוציא משהו וגיליתי את הקופסא. עד כאן היה החלק הראשון. החלק השני בסיפור הוא הרגלי האכילה של אמילי. אמילי אוהבת לטעום דברים. מכירים את הסיטואציה שאתה מתפנק על שוקולד או על איזה אלפחורס, מתענג עם כל חושייך, ואז מגיע מישהו ודורש ביס דווקא כשלא כל כך מתחשק לך לחלוק באוצר? זאת אמילי, והתרגלתי לזה כבר במהלך הטיול. אבל באותו רגע, עצם המחשבה שאפתח את קופסת השוקולדים ליד אמילי הוציא אותי מגדרי מפחד שהיא תאכל לנו הכל ולכן באותו רגע מתוך אינסטינקט דחפתי את הקופסא חזרה אל תוך התיק.
בבוקר שלמחרת רעות, אריאל ואני אכלנו "ארוחת בוקר" טובה...
אמילי - אם אי פעם תקראי את זה, אני מצטער ואני אפצה אותך - שוקולד זה אהבת חיי גם במחיר של הפרת הדיבר "לא תגנוב!".

ביום שבת בערב הוזמנו לערב אסאדו על האש אצל מרטין הנהג שלנו מהקרטרה שנקשר אלינו ויצא קשרים טובים עם רוב הקבוצה. מרטין פינק אותנו בארוחת מלכים אגדית אצלו בבית בחדר הברביקיו. בחיי, הבחור הזה עשה בשבילנו כל כך הרבה שאפילו אין לי מילים לתאר כמה אני מעריך זאת. גם במשך השבוע שהיינו בברילוצ'ה מרטין הציע את עזרתו בכל מצב, דאג לוודא שאנחנו מסתדרים והציע להיעזר בו בכל דבר. 
הפעם ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שנראה את מרטין והכנו לו מתנה מכולם - תמונה גדולה של כולנו למזכרת מהקרטרה ועוד פוסטר לסוכנות שלו. מרטין הוא הדוגמא הקלאסית לאנשים הטובים שפוגשים באמצע הדרך שעושים לך את החוויה כל כך טובה וחיובית. בסך הכל הייתי עם מרטין רק שבוע ועוד פעמיים שנפגשנו בברילוצ'ה ואני כבר מתגעגע אליו כי הוא נתן לי ולכולם הרגשה שהכל טוב - אם לך טוב. 
מרטין גם תכנן להסיע אותנו בואן שלו אל היעד הבא בטיול שלנו - העיירה פוקון שבצ'ילה. לצערי עקב תקלה בואן שלו הוא לא יכול היה לקחת אותנו וארגן לנו ואן חלופי עם נהג אחר שהוא מכיר. 

נפרדים ממרטין

עזבנו את ברילוצ'ה בבוקר יום שני ה-19/11/2012. הצ'ק-אאוט מההוסטל היה מלווה בצער כי היו שם אנשים טובים ואווירה שכל כך אהבתי, בעיקר את ויקטוריה. צריך להבין שהוסטל הוא הבית שלך בטיול ולפעמים האנשים הקטנים שמציעים לך את המיטה, מכינים לך את ארוחת הבוקר ושואלים לשלומך הם אלה שנכנסים לך עמוק ללב ומעצבים את הדעה שלך על ההוסטל - גם אם הוא לא הכי נקי והמטבח בו לא הכי מאובזר. 
עלינו על הואן של הנהג גבי שנרתם למשימה לקחת אותנו לפוקון דרך שבעת האגמים המפורסמים של ברילוצ'ה, עליהם לא אפרט יותר מידי, רק אציין כי מדובר בדרך יפה מאוד, מגוונת בשבעה אגמים מפליאים. יחד עם זאת, התחלתי להרגיש שכבר ראינו כל כך הרבה לגונות ואגמים שצריך לשנות קצת את הנוף.

עם אריאל ומתן

אגם המראה

הגענו לעיירה פוקון בשעות הערב המוקדמות אחרי שחצינו את גבול ארגנטינה-צ'ילה.
על פוקון ועוד - בפעם הבאה.

-גיא-