הגענו לפוקון (Pucon) אחר הצהריים של יום שני. גם כאן הייתה התרגשות גדולה כי שמענו על המקום כל כך הרבה. מדובר בעיירה קטנה בדרום צ'ילה, לא רחוק מהגבול הארגנטינאי. האטרקציה העיקרית שמושכת תיירים אל פוקון ומן הסתם גם אותנו היא הר הגעש העצום השוכן בקרבתה - הויאריקה (Villarica).
עם הגעתנו לפוקון התחלנו בחיפושים אחר הוסטל לישון בו, מה שבניגוד לניסיון העבר התגלה הפעם כמשימה לא פשוטה כי היינו מספר גדול של אנשים. התפצלנו בחיפוש אחר הוסטל שיוכל להכיל מקסימום אנשים. אלו שהתמזל מזלם הצליחו די מהר אבל רעות, אריאל, נויה, נופר, אמילי ואני הלכנו כנראה לכיוון עם המזל הפחות טוב ונתקענו. למעשה, בעל ההוסטל אליו הלכו שאר החבר'ה טען שאין לו מקומות לכולם - מה שהתברר מאוחר יותר כשקר כי בעצם הוא לא רצה יותר מידי ישראלים מפחד שיהיה בלאגן אצלו בהוסטל. הוא הציע לנו לישון אצל חברה שלו שיש לה הוסטל ויום לאחר מכן לבוא אליו.
אכן את הלילה הראשון העברנו בהוסטל של מוניקה שרובו בשיפוצים ועדיין לא נפתח רשמית. ביום שלאחר מכן, קמנו מוקדם בבוקר והלכנו לטרק המרכזי שלשמו הגענו לפוקון - טיפוס על הר הגעש "ויאריקה".
הויאריקה הוא הר געש פעיל בגובה של 2,800 מטרים שמושך אליו תיירים רבים שמגיעיםלפוקון במיוחד על מנת לטפס עליו. הר הגעש המושלג מרהיב ביופיו ובגודלו וניתן לראות אותו מהעיירה השוכנת כ-15 דקות נסיעה ממנו.
כאמור קמנו מוקדם בבוקר והגענו לסוכנות הטיולים "Backpackers" איתם סגרנו את העסקה יום קודם. מדובר בסוכנות שמציעה מגוון אטרקציות באיזור במחילים זולים ונוחים וללא ספק עם שירות איכותי וטוב.
קיבלנו מהסוכנות את כלל הציוד הנדרש לביצוע הטרק שכלל בין היתר בגדים ארוכים חוסמי רוח - מכנס, מעיל רוח, מגיני רגליים, קסדה, תיק, כפפות ועוד. כשהגענו לאתר חברנו למדריכים והתחלקנו לקבוצות. הטיפוס על הויאריקה מאורגן עם לרוב שני מדריכים בכל קבוצה והליכה בקבוצות כך שאין אפשרות לבצע את הטרק באופן עצמאי. בתחילת המסלול ניצבה בפנינו דילמה אם לקחת את הרכבל שחוסך הליכה של שעה או לטפס ברגל את הקטע הזה של הטרק. הרוב החליטו לוותר על הרכבל דבר שבדיעבד היה מטופש ולא חכם כי אמנם חוסך שעה בלבד אך מדובר בשעה קריטית של הליכה על אדמה בעלייה די קשה. הרכבל מסיים את דרכו בחלק של ההר בו מתחילה ההליכה בשלג. התחלתי את הטיפוס בקבוצה יחד עם מתן, חן, וקורל. אני ומתן הלכנו בקצב טוב ומהיר אז המדריך כבר בהתחלה אמר לנו להדביק פערים עם הקבוצה שהייתה לפנינו ולחבור אליהם.
חברנו אליהם והטיפוס אכן התגלה כקשה. כל החלק הראשון של הטיפוס בו הולכים על אדמה הוא מתיש מאוד והיינו סחוטים, בעיקר אני שברך שמאל שלי התחילה לכאוב בזמן האחרון כתוצאה מטרקים אינטנסיביים. הסוד לטיפוס יעיל על הויאריקה הוא להבין שאין שום עניין של תחרות ואינטרס ללכת מהר אלא ההצלחה תלויה בכך שתלך צעד-אחר-צעד בקצב שלך. במהלך הטיפוס אין הרבה עצירות בדרך להפסקות מתוך הבנה שככל שנעצור הרבה, יהיה קשה יותר להמשיך. העצירה הראשונה שביצענו הייתה לאחר הליכה של שעה בחלק שאינו משולג. לאחר ההפסקה התחלנו לטפס על החלק המושלג של ההר, מה שהתגלה כקל יותר כי הליכה על השלג יותר קלה וגם נעזרנו בגרזן קרח. הנוף לאורך כל הדרך מדהים ועוצר נשימה.
הטיפוס לפסגה ארך 5 שעות. לקראת סוף המסלול עשינו עצירה ארוכה בנקודה שהרבה מטיילים מתייאשים בה ומפסיקים בטיפוס. בנקודה הזאת חשבתי ברצינות כבר לפרוש כי הברך שלי כאבה מאוד אבל עצם המחשבה על לפרוש שכבר עברתי דרך כל כך ארוכה לא הייתה באה בחשבון ואמרתי לעצמי שלא משנה מה - "אני לפסגה מגיע!"
אחרי שכבר הייתי סחוט מהליכה כל כך ממושכת הגענו לפסגה - ההרגשה כל כך טובה שאי אפשר לתאר בכלל. מדובר בטיפוס כל כך אינטנסיבי וכל כך סוחט שכשמגיעים למעלה כבר לא נשארות אנרגיות.
בפסגת הויאריקה קור אימים! זה השלב שבו לובשים את כל הציוד שמקבלים בתחילת היום במלואו ועדיין אין תחושה באצבעות הרגליים ובאצבעות הידיים כך שאפילו לצלם תמונה במצלמה היה קשה מאוד באותו הרגע. היינו בפסגה במשך חצי שעה פחות או יותר, השקפנו אל תוך הר הגעש, עוד דבר מדהים בפני עצמו. ניתן לראות קצת עשן יוצא מלוע הר הגעש.
אחרי שהייה על פסגת ההר הגיע החלק השני של הטרק ויש שיגידו המהנה ביותר - הירידה, שלה מצפים יותר מכל כי מחליקים אותה כל הדרך למטה במהירות גבוהה על מן מזחלת פלסטיק שמקבלים בתחילת המסלול. ההחלקה הייתה כיפית ביותר אם כי לא הייתה נוחה לגברים שבינינו. עם תום ההחלקה והירידה חזרנו לתחילת המסלול, עייפים אך מרוצים כמו שאומרים וחזרנו להוסטל חדש - "דונדה איחידיו" (Donde Egidio) שבו עשיתי צ'ק-אין בבוקר לפני שיצאתי לטרק והתאחדתי עם חבריי. אחרי מספר שעות של שינה טובה "מילאתי מצברים" והמשכתי עם החוויה הפוקונית ממש כמו חדש - כאילו לא טיפסתי על הר געש במשך חמש שעות וחצי.
יום למחרת הלכנו לאטרקציה נוספת וקלילה יותר - "קנופי", או במילה אחרת שכולם יבינו - אומגה. באחד היערות ליד פוקון יש מקום שעושים בו אומגה גבוהה מעץ לעץ, מדובר באטרקציה מגניבה שכולם נהנו בה - בלי יותר מידי מאמץ אבל מה שבטוח - הרבה צחוקים.
ביום שלמחרת קרתה לי טרגדיה נוראית - ישבתי בהוסטל עם חן והעברנו למחשב תמונות מהמצלמות אחד של השניה. חן חיברה את הכרטיס זיכרון של המצלמה שלי למחשב ולפתע נמחקו לי כל התמונות מתחילת הטיול - מעל 1,500 תמונות! למזלי רובן היו מגובות אבל התמונות שצילמתי מהויאריקה נעלמו ונמחקו. שקעתי בדיכאון עמוק וניסיתי במשך שעות לשחזר אותן כי אריאל אמר לי שתמונות לעולם לא נמחקות מכרטיס זיכרון אפילו אם לא רואים אותן במצלמה או במחשב (אלא אם כן ממשיכים לצלם אחרי שנמחקו). לאחר שעות של חוסר הצלחה, חסר אמונה ניגשתי לחנות צילום במרכז העיר והשארתי את הכרטיס שיעבדו עליו במשך הלילה.
ביום שלמחרת חזרתי מתוח מתמיד והופתעתי לגלות שאכן שוחזרו כל התמונות. יותר מאושר ממני לא היה, ברצינות שכבר שקלתי לטפס את הויאריקה שוב רק כדי לנסות ולשחזר את התמונות שצילמתי. באותו היום נרשמנו לאטרקציה נוספת שמאוד רציתי לעשות - סנפלינג מפלים. אם גיליתי על עצמי משהו בטיול הזה, זה שאני אוהב גובה, בעיקר אם זה תוך כדי ספורט אתגרי. לסנפלינג נרשמנו רק רעות, נויה, נופר ואני. יחד עם עוד שני חבר'ה מבלגיה יצאנו למסלול סנפלינג מטורף. לא אשקר, הירידות קצת מפחידות כי ברגע שאתה תלוי באוויר קשה לסמוך על המדריך שיחזיק אותך ולמען האמת קשה גם לסמוך על עצמך שתדע לשחרר חבל מבלי שתיפול. מלבד העובדה שהיה קר באותו היום, כל חווית הסנפלינג הייתה מצויינת, אסור לפספס בשום פנים, והיא גם גרמה לי להבין שאני חייב לעשות את זה שוב בהמשך הטיול.
לצערי אחרי הסנפלינג הבנתי שאני מקשה על הברך שלי יותר מידי והלכתי לבית מרקחת לקנות רצועה אלסטית בתקווה שתעזור לי - עם מנוחה כמובן.
באותו הלילה, נפרדנו מפוקון ועלינו על נסיעת לילה לסנטיאגו, עיר הבירה של צ'ילה. רוב הקבוצה כבר עזבה את פוקון בלילה שלפני. נשארנו רעות, נופר, נויה ואני כי היינו להוטים על הסנפלינג. אני חושב שהיה שווה את זה למרות שלדעתי הבנות לא נהנו כמו שאני נהניתי, התלוננו כל הזמן שקר להן.
לאחר שחזרנו להוסטל, העברנו שם את השעות האחרונות בפוקון ובלילה עלינו על נסיעת לילה לסנטיאגו בידיעה שהכיוון הכללי שלנו הוא להגיע לקורדובה שבארגנטינה, עליה יסופר בפוסט הבא.
-גיא-
עם הגעתנו לפוקון התחלנו בחיפושים אחר הוסטל לישון בו, מה שבניגוד לניסיון העבר התגלה הפעם כמשימה לא פשוטה כי היינו מספר גדול של אנשים. התפצלנו בחיפוש אחר הוסטל שיוכל להכיל מקסימום אנשים. אלו שהתמזל מזלם הצליחו די מהר אבל רעות, אריאל, נויה, נופר, אמילי ואני הלכנו כנראה לכיוון עם המזל הפחות טוב ונתקענו. למעשה, בעל ההוסטל אליו הלכו שאר החבר'ה טען שאין לו מקומות לכולם - מה שהתברר מאוחר יותר כשקר כי בעצם הוא לא רצה יותר מידי ישראלים מפחד שיהיה בלאגן אצלו בהוסטל. הוא הציע לנו לישון אצל חברה שלו שיש לה הוסטל ויום לאחר מכן לבוא אליו.
אכן את הלילה הראשון העברנו בהוסטל של מוניקה שרובו בשיפוצים ועדיין לא נפתח רשמית. ביום שלאחר מכן, קמנו מוקדם בבוקר והלכנו לטרק המרכזי שלשמו הגענו לפוקון - טיפוס על הר הגעש "ויאריקה".
הויאריקה הוא הר געש פעיל בגובה של 2,800 מטרים שמושך אליו תיירים רבים שמגיעיםלפוקון במיוחד על מנת לטפס עליו. הר הגעש המושלג מרהיב ביופיו ובגודלו וניתן לראות אותו מהעיירה השוכנת כ-15 דקות נסיעה ממנו.
 |
| וולקון ויאיריקה |
קיבלנו מהסוכנות את כלל הציוד הנדרש לביצוע הטרק שכלל בין היתר בגדים ארוכים חוסמי רוח - מכנס, מעיל רוח, מגיני רגליים, קסדה, תיק, כפפות ועוד. כשהגענו לאתר חברנו למדריכים והתחלקנו לקבוצות. הטיפוס על הויאריקה מאורגן עם לרוב שני מדריכים בכל קבוצה והליכה בקבוצות כך שאין אפשרות לבצע את הטרק באופן עצמאי. בתחילת המסלול ניצבה בפנינו דילמה אם לקחת את הרכבל שחוסך הליכה של שעה או לטפס ברגל את הקטע הזה של הטרק. הרוב החליטו לוותר על הרכבל דבר שבדיעבד היה מטופש ולא חכם כי אמנם חוסך שעה בלבד אך מדובר בשעה קריטית של הליכה על אדמה בעלייה די קשה. הרכבל מסיים את דרכו בחלק של ההר בו מתחילה ההליכה בשלג. התחלתי את הטיפוס בקבוצה יחד עם מתן, חן, וקורל. אני ומתן הלכנו בקצב טוב ומהיר אז המדריך כבר בהתחלה אמר לנו להדביק פערים עם הקבוצה שהייתה לפנינו ולחבור אליהם.
חברנו אליהם והטיפוס אכן התגלה כקשה. כל החלק הראשון של הטיפוס בו הולכים על אדמה הוא מתיש מאוד והיינו סחוטים, בעיקר אני שברך שמאל שלי התחילה לכאוב בזמן האחרון כתוצאה מטרקים אינטנסיביים. הסוד לטיפוס יעיל על הויאריקה הוא להבין שאין שום עניין של תחרות ואינטרס ללכת מהר אלא ההצלחה תלויה בכך שתלך צעד-אחר-צעד בקצב שלך. במהלך הטיפוס אין הרבה עצירות בדרך להפסקות מתוך הבנה שככל שנעצור הרבה, יהיה קשה יותר להמשיך. העצירה הראשונה שביצענו הייתה לאחר הליכה של שעה בחלק שאינו משולג. לאחר ההפסקה התחלנו לטפס על החלק המושלג של ההר, מה שהתגלה כקל יותר כי הליכה על השלג יותר קלה וגם נעזרנו בגרזן קרח. הנוף לאורך כל הדרך מדהים ועוצר נשימה.
 |
| עם אלמוג, יעל, אריאל ומתן |
אחרי שכבר הייתי סחוט מהליכה כל כך ממושכת הגענו לפסגה - ההרגשה כל כך טובה שאי אפשר לתאר בכלל. מדובר בטיפוס כל כך אינטנסיבי וכל כך סוחט שכשמגיעים למעלה כבר לא נשארות אנרגיות.
בפסגת הויאריקה קור אימים! זה השלב שבו לובשים את כל הציוד שמקבלים בתחילת היום במלואו ועדיין אין תחושה באצבעות הרגליים ובאצבעות הידיים כך שאפילו לצלם תמונה במצלמה היה קשה מאוד באותו הרגע. היינו בפסגה במשך חצי שעה פחות או יותר, השקפנו אל תוך הר הגעש, עוד דבר מדהים בפני עצמו. ניתן לראות קצת עשן יוצא מלוע הר הגעש.
 |
| משהו להתחמם איתו... |
אחרי שהייה על פסגת ההר הגיע החלק השני של הטרק ויש שיגידו המהנה ביותר - הירידה, שלה מצפים יותר מכל כי מחליקים אותה כל הדרך למטה במהירות גבוהה על מן מזחלת פלסטיק שמקבלים בתחילת המסלול. ההחלקה הייתה כיפית ביותר אם כי לא הייתה נוחה לגברים שבינינו. עם תום ההחלקה והירידה חזרנו לתחילת המסלול, עייפים אך מרוצים כמו שאומרים וחזרנו להוסטל חדש - "דונדה איחידיו" (Donde Egidio) שבו עשיתי צ'ק-אין בבוקר לפני שיצאתי לטרק והתאחדתי עם חבריי. אחרי מספר שעות של שינה טובה "מילאתי מצברים" והמשכתי עם החוויה הפוקונית ממש כמו חדש - כאילו לא טיפסתי על הר געש במשך חמש שעות וחצי.
יום למחרת הלכנו לאטרקציה נוספת וקלילה יותר - "קנופי", או במילה אחרת שכולם יבינו - אומגה. באחד היערות ליד פוקון יש מקום שעושים בו אומגה גבוהה מעץ לעץ, מדובר באטרקציה מגניבה שכולם נהנו בה - בלי יותר מידי מאמץ אבל מה שבטוח - הרבה צחוקים.
ביום שלמחרת קרתה לי טרגדיה נוראית - ישבתי בהוסטל עם חן והעברנו למחשב תמונות מהמצלמות אחד של השניה. חן חיברה את הכרטיס זיכרון של המצלמה שלי למחשב ולפתע נמחקו לי כל התמונות מתחילת הטיול - מעל 1,500 תמונות! למזלי רובן היו מגובות אבל התמונות שצילמתי מהויאריקה נעלמו ונמחקו. שקעתי בדיכאון עמוק וניסיתי במשך שעות לשחזר אותן כי אריאל אמר לי שתמונות לעולם לא נמחקות מכרטיס זיכרון אפילו אם לא רואים אותן במצלמה או במחשב (אלא אם כן ממשיכים לצלם אחרי שנמחקו). לאחר שעות של חוסר הצלחה, חסר אמונה ניגשתי לחנות צילום במרכז העיר והשארתי את הכרטיס שיעבדו עליו במשך הלילה.
ביום שלמחרת חזרתי מתוח מתמיד והופתעתי לגלות שאכן שוחזרו כל התמונות. יותר מאושר ממני לא היה, ברצינות שכבר שקלתי לטפס את הויאריקה שוב רק כדי לנסות ולשחזר את התמונות שצילמתי. באותו היום נרשמנו לאטרקציה נוספת שמאוד רציתי לעשות - סנפלינג מפלים. אם גיליתי על עצמי משהו בטיול הזה, זה שאני אוהב גובה, בעיקר אם זה תוך כדי ספורט אתגרי. לסנפלינג נרשמנו רק רעות, נויה, נופר ואני. יחד עם עוד שני חבר'ה מבלגיה יצאנו למסלול סנפלינג מטורף. לא אשקר, הירידות קצת מפחידות כי ברגע שאתה תלוי באוויר קשה לסמוך על המדריך שיחזיק אותך ולמען האמת קשה גם לסמוך על עצמך שתדע לשחרר חבל מבלי שתיפול. מלבד העובדה שהיה קר באותו היום, כל חווית הסנפלינג הייתה מצויינת, אסור לפספס בשום פנים, והיא גם גרמה לי להבין שאני חייב לעשות את זה שוב בהמשך הטיול.
לצערי אחרי הסנפלינג הבנתי שאני מקשה על הברך שלי יותר מידי והלכתי לבית מרקחת לקנות רצועה אלסטית בתקווה שתעזור לי - עם מנוחה כמובן.
באותו הלילה, נפרדנו מפוקון ועלינו על נסיעת לילה לסנטיאגו, עיר הבירה של צ'ילה. רוב הקבוצה כבר עזבה את פוקון בלילה שלפני. נשארנו רעות, נופר, נויה ואני כי היינו להוטים על הסנפלינג. אני חושב שהיה שווה את זה למרות שלדעתי הבנות לא נהנו כמו שאני נהניתי, התלוננו כל הזמן שקר להן.
לאחר שחזרנו להוסטל, העברנו שם את השעות האחרונות בפוקון ובלילה עלינו על נסיעת לילה לסנטיאגו בידיעה שהכיוון הכללי שלנו הוא להגיע לקורדובה שבארגנטינה, עליה יסופר בפוסט הבא.
-גיא-
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה