לילה במנדוסה וצניחה בקורדובה, ארגנטינה

הנסיעה לסנטיאגו הייתה מלאה בלבטים - להישאר בה? לא להישאר בה? מצד אחד - עיר הבירה של צ'ילה, מה לא נישאר בה? מצד שני - מדובר בעוד עיר בירה מערבית, מה כבר אפשר לראות בה? הגענו לטרמינל אוטובוסים בסנטיאגו אחרי נסיעת לילה מפוקון. הייתי כל כך עייף מהנסיעה שכבר לא היה לי איכפת אם להישאר או לא. היחידה שרצתה להישאר בסנטיאגו הייתה נויה שממש ניסתה לשכנע אותנו אבל שלושתנו (רעות, נופר ואני) רצינו להתקדם לכיוון קורדובה שבארגנטינה. בסוף התפשרנו על כך שבדרך לקורדובה נעצור במנדוסה, עוד עיר בארגנטינה שידועה בחיי הלילה שלה.  אני, שהייתי גמור מעייפות מהנסיעה זרמתי עם הרעיון, גם ככה התחיל להרגיש לי כאילו אני במרדף מעיר לעיר. 
עלינו על אוטובוס מסנטיאגו למנדוסה וחצינו שוב את גבול צ'ילה - ארגנטינה בפעם האחרונה, זהו, לא נחזור יותר לצ'ילה. האמת, תמיד כשעוזבים מקום כלשהו מריצים בראש חוויות וזכרונות - צ'ילה ארץ מדהימה. העברנו כל כך הרבה חוויות וזמנים טובים בצ'ילה בזמן הקצר הזה, אבל אני עוזב אותה עם טעם של עוד, אפילו שאני לא מסתדר עם הכסף הצ'ילאני.
הגענו למנדוסה (Mendoza) אחר הצהריים וכשהגענו לתחנה המרכזית התחלנו לשאול על הוסטלים כי לא הספקנו להתארגן לפני עם רשימה מסודרת של אופציות לינה. בעודנו בתחנה, ניגש אלינו בחור שעשה רושם שהוא נחמד והציע לנו לבוא להתארח בהוסטל שלו. זה מנהג נורא פופולרי שבעלי הוסטלים מחכים בתחנות אוטובוסים ומושכים אליהם תיירים אבודים. לא היה לנו מה להפסיד והוא גם הראה לנו פלאייר של ההוסטל שלו - מטבח, בריכה, אינטרנט, מקלחות פרטיות - אז נסענו איתו. הגענו להוסטל שלו שבאמת עשה רושם של מקום נחמד. נויה, נופר ואני הלכנו לעשות צ'ק-אין ורעות הייתה בשירותים. אחרי מספר דקות שאנחנו באמצע תהליך הרישום להוסטל, ממלאים פרטים וכד', רעות הגיעה וקראה לי לצד. עניתי לה ואמרתי לה שעוד כמה דקות אבוא אבל היא התעקשה והבנתי שקרה משהו. יצאנו לחצר של ההוסטל שם  ישב בחור צרפתי ששוהה בהוסטל שהזהיר אותנו מההוסטל ומבעל המקום.
כששאלתי למה, הוא סיפר לי שבעל המקום שקרן ומפוקפק ושיש תלונות עליו ועל ההוסטל שלו במשטרה. הוא הראה לי מפה של האיזור של ההוסטל שם התברר שההוסטל אינו ממוקם כל כך קרוב למרכז העיר כמו שבעל ההוסטל טען, אלא במרחק של כמה רחובות שעוברים באיזורים הכי מסוכנים בעיר - סמים וזונות. במקביל הוא נתן לי לקרוא באייפון שלו אזהרה שפורסמה באתר למטיילים על ההוסטל של הבחור הזה - "יגש אליכם בחור בתחנה המרכזית ויציע לכם להתארח אצלו בהוסטל - אל תיפלו בפח! מדובר בהוסטל שהיו בו גניבות רבות מצד בעל המקום...", בשלב זה כבר התחלתי להילחץ וכששאלתי אותו למה נשאר ולא עוזב את ההוסטל הוא ציין שבעל המקום דרש ממנו לשלם לו מראש וכעת לא מוכן להחזיר לו את הכסף ששילם אפילו שלא רוצה להישאר. מהר קמתי להזהיר את הבנות שלא ישלמו אבל כבר היה מאוחר מידי והן בדיוק יצאו החוצה וקראו לי לשלם. עידכנתי אותן מהר במתרחש ועוד לפני שסיימתי לדבר יצאה אחת מהעובדות החוצה - כנראה קרובת משפחה שעובדת שם והתחילה לצעוק על הצרפתי שיפסיק להסיט ולשכנע אנשים לא לשהות בהוסטל.
נקלענו לסיטואציה לא נעימה של ריב בין בעלי המקום לצרפתי ההוא וזה היה כל כך לא נעים שזה הגיע למצב כזה. הבנות ביקשו את הכסף בחזרה וברחנו משם. רק עצם העובדה שבעלי המקום התעמתו עם אחד מהאורחים ובצורה כל כך בוטה ומכוערת גרמו לי להבין ששם אני לא הולך להישאר, גם מה אני צריך לקחת סיכון של גניבות? לא תודה. תפסנו מונית למרכז העיר שם מצאנו הוסטל נחמד בשם "הוסטל טרוטמונדוס" (Hostel Trotamundos) ששם ראיתי לראשונה בטיול את מראה הישראלי המכוער ופה באמת כבר התביישתי. ההוסטל שרץ ישראלים - חלקם נחמדים וחלקם היו פשוט בושה. את המקום מנהלת בחורה צעירה בשם אנה מריה שבמשך כל היום מתרוצצת ומנקה אחרי הבלאגן שהישראלים בהוסטל משאירים אחריהם. ההוסטל עצמו נראה טוב, מכיל את כל מה שהוסטל ממוצע מציע. יחד עם זאת, אם לרדת לפרטים, בערב המטבח היה נראה איום וזאת לאחר שמספר חבר'ה ישראלים נחמדים החליטו שהם מבשלים לעצמם לאכול ולא מנקים. הבחורה מסכנה, לבד, מתחננת אליהם שינקו ומסבירה להם שיש עוד אנשים שמתארחים ורוצים לבשל. הסיפור התכער בכך שהם עוד עונים לה "טוב, טוב ננקה!" ובפועל שנייה אחרי שהיא מפנה את הגב צוחקים ואומרים "שתמות, אני לא מנקה, בשביל זה אני משלם" בליווי כמה קללות אופייניות שרצו באוויר. באמת שזה היה כל כך לא לעניין ומבייש וגם אחרי שנופר ואני פנינו להיגיון שלהם וניסינו לגרום להם לנקות ומינימום לכבד את המקום - זה לא עזר.

בבוקר שאחרי הסתובבנו קצת בפארק הלאומי של מנדוסה.  מלבד להסתובב לא עשינו שום דבר מיוחד על אף שלעיר יש אווירה טובה וחיי לילה עשירים להציע. באותו היום רעות ואני החלטנו להמשיך לקורדובה ונויה ונופר נשארו במנדוסה לעוד לילה. שוב עברה עלינו נסיעת לילה, עברה די מהר לשמחתי.
בבוקר הגענו שנינו לקורדובה (Cordoba), שהסיבה בגינה הגענו לעיר הייתה ברורה לכל - צניחה חופשית! התמקמנו בהוסטל בלוץ' (Baluch) שזה ההוסטל הכי טוב שהייתי בו בכל הטיול ואני בספק אם יהיה אחד שיתעלה עליו. הוסטל גדול, יפה, ממוקם במרכז העיר ומנוהל ע"י ישראלי בשם גל. מה שבאמת עושה את ההוסטל כל כך טוב לפי הראייה שלי היא ארוחת הבוקר המדהימה שהייתה בו. ארוחת בוקר ממוצעת בהוסטלים בארגנטינה ובצ'ילה מכילה לחם, חמאה וריבה. אולי לעיתים רחוקות ניתן להיתקל בקרואסון אבל לא קרה לי הרבה. בארוחת הבוקר של בלוץ' מעבר לארוחה הבסיסית שכבר ציינתי היו גם ביצים, קורנפלקס וחלב חופשי, מה שלא ראינו עד כה בכלל בטיול. מעבר לכך היו יחסית הרבה ישראלים בהוסטל אבל חבר'ה טובים וכיפיים. אחרי הצ'ק-אין הלכנו לפגוש את חן, מתן וקורל ששהו בהוסטל לא רחוק משלנו וחיכו לנו כמה ימים בקורדובה כדי שנעשה את הצניחה החופשית ביחד. 

בבוקר שלמחרת קמנו מוקדם ונסענו לעשות צניחה חופשית - עוד חוויה אדירה ומטורפת שהייתה עד כה אחד השיאים הגדולים של הטיול. הגענו למקום ממנו יוצא המטוס שצונחים ממנו ושם עברנו תדריך מעמיק של 10 דקות לכל היותר על התנועות שאנחנו צריכים לעשות בצניחה. בכל פעם 2 אנשים עולים לאוויר עם שני מדריכים אליהם אנו קשורים בצניחה. אני וקורל עלינו ראשונים.

כולם כל כך התרגשו והיו לחוצים. אני ציפיתי מעצמי שאני אפחד אבל לא פחדתי בכלל. עלינו לאוויר לגובה של 2,500 מטרים. מתחתינו נוף העיר קורדובה והסביבה, המון שדות ירוקים. לקראת ההגעה לגובה הנדרש לקפיצה, המדריכים הושיבו את קורל ואותי עליהם - מאוד מביך. קורל קפצה ראשונה. כשנפתחה הדלת של המטוס קצת נלחצתי כי פתאום קורל נעלמה וקפצה וצרחה. לא היה זמן לפחד, דקה לאחר מכן הגיע תורי. זה רגע שאי אפשר לתאר - ההתרגשות בשמיים והראש בעננים - תרתי משמע! התיישבתי על המדרגה של המטוס כמו שתדרכו אותי לפני, המדריך סימן לי להתלות ולשחרר ושנייה אחרי זה אני באוויר! הרגשה עצומה להיות תלוי בין שמיים לארץ. במשך כל הקפיצה המדריך צילם אותי עם מצלמה שמחוברת לו לפרק כף היד כשבסוף מקבלים דיסק עם וידאו ותמונות.
הנפילה החופשית ארכה כ-24-27 שניות ואז כשהמצנח נפתח הכל באיזי, רגוע, נהנים מהנוף שמסביב ומהחוויה העוצרת נשימה הזו שבארץ עולה כל כך יקר ופה - רק 740 פזו! נחתי בשלום אחרי מספר דקות באוויר וישר הרגשתי מוכן לעוד סיבוב. הגוף מלא באדרנלין שפשוט מההתרגשות כשנחתנו התחלנו קורל ואני לחבק את כל מי שהיה שם. חיכינו שחן, מתן, רעות וניר - בחור שהצטרף אלינו לצניחה, יעלו ויצנחו וכשכולם סיימו חזרנו העירה לארוחת הצהריים של אחרי.

פעם צנחן - תמיד צנחן!

הבאנו שלום עליכם...

כשחזרנו להוסטל נופר, נויה ואמילי כבר היו שם אז שוב אוחדו הכוחות. את הימים הבאים החלטנו להמשיך ולהעביר בקורדובה כי היה ממש כיף בהוסטל, אווירה טובה, ערבי אסאדו, יציאות למועדונים בלילות והסתובבויות במרכז העיר. באחד מהימים לקחנו אוטובוס ונסענו כשעה נסיעה לעיירה סמוכה בשם קווסטה בלנקה (Cuesta Blanca) ששם ישבנו על החוף ליד הנהר עם כמה חבר'ה שהכרנו בהוסטל. היום שלאחר מכן היה עצוב כי בערב נפרדתי מנויה, נופר ואמילי שהמשיכו את הטיול שלהן לסלטה ומשם לבוליביה בעוד אנחנו מתכננים להמשיך לברזיל. היה לי מאוד עצוב להיפרד מהן כי טיילנו יחד במשך למעלה מחודש ובאמת שיצרנו קשרים טובים והיה לנו כל כך כיף. חוץ מזה למדתי מהן כל מיני דברים - לבשל קצת, לחשבן ולהתחשבן ועוד. הבנות נסעו ורעות ואני נשארנו לעוד לילה בבלוץ' שבקורדובה. בלילה יצאנו למועדון עם כמה חברים מההוסטל ובבוקר קמנו ונסענו לתחנת האוטובוסים משם לקחנו אוטובוס של 22 שעות לפוארטו איגואסו - שזה המקום ממנו אני כותב כעת. פוארטו איגואסו הינו היעד האחרון שלנו בארגנטינה וגם... השער שלנו לברזיל! לא אשקר, חיכיתי הרבה זמן להגיע לברזיל ואני לא מאמין שזה סוף סוף מגיע. 
מחר אנחנו הולכים לראות את מפלי האיגואסו בצד הארגנטינאי - זאת תהיה הפעם הראשונה שאני אראה פלא עולם, מרגש!

-גיא-