מורו דה סאו פאולו

מורו דה סאו פאולו (Morro De São Paulo) או בקיצור - מורו, הוא אי בצפון ברזיל וללא ספק המקום הכי כיף והכי מהנה שהייתי בו בברזיל. אני לא בטוח שמי שקורא את זה יוכל להזדהות עם מה שכתוב ולהבין למה, כי למען האמת במורו לא עושים שום דבר, כלום, בטלה מוחלטת - שפה נכנס גם הכיף, חופשה של החיים. למורו הגעתי כפי שכבר כתבתי במעבורת מהעיר ולנסיה יחד עם נועה. עוד מהדרך לאי אפשר היה להתפעל מהדרך המדליקה עם עצי הקוקוס הגבוהים והמים הצלולים.

לאחר הפלגה של 40 דקות הגענו לרציף במורו בו המעבורות ״פורקות״ את הנוסעים. לא עברה דקה מהרגע שירדנו וכבר עטו עלינו ״נהגי המוניות״ המקומיים. ולמה נהגי מוניות במרכאות? כי במורו אין כלי רכב, אלא המוניות הן למעשה מריצות שהיעוד שלהן הוא לסחוב לך את התיקים עד ליעד שלך.

המחיר הוא 25 ריאל שבהחלט שווה כל ריאל כי הדרך אל ההוסטל רצופה בעליות וירידות - ומיותר לציין שהחום הוא כבד.

אחרי הליכה של 25 דקות מהכניסה לאי הגענו להוסטל "Black & White" שזה ההוסטל המוביל באי, הוא גם ענק ומגניב, בנוי כמו קומפלקס דירות, עם ערסלים מחוץ לכל חדר - דבר שגרם לי לבלות שעות על גבי שעות על הערסל. כשנועה ואני הגענו היינו עייפים מחוסר השינה ונזרקנו למיטות ישר, אבל אחרי שינה של שלוש שעות קמנו כמו חדשים ויצאנו לגלות לראשונה את האי. האי מחולק לארבעה חופים ממוספרים שהשם של כל אי הוא בעצם המספר שלו - חוף 1, חוף 2 וכן הלאה. החוף המרכזי באי, זה שמהווה את מרכז העניינים ושכן בילינו בו את כל הימים שלנו באי הוא חוף 2. כבר ביום הראשון שלנו באי פגשתי חברה שאיתם ביליתי את כל השהות שלי באי - גל, אורי, לימור, רחלי, דור, ועדי. כל אחד מהם מלבד אורי וגל הגיע בנפרד ויחד הקמנו את נבחרת החלומות והיינו אחלה קבוצה. את כל הימים באי בילינו יחד והיה לנו כיף אחד גדול.

מימין לשמאל: אורי, גל, עדי, דור, לימור, נועה, אני ורחלי

השהות שלי במורו נתנה לי את הזמן הפנוי למחשבות וכמו גם בשלב זה אני חושב שבפעם הראשונה התחלתי להרגיש את הגעגועים הרבים למשפחה ולחברים. כנראה שהשקט וחוסר המעש נתנו לי רגעים לחשוב על האנשים היקרים שהשארתי מאחור שמצד אחד עצוב לי להיות רחוק מהם אבל מצד שני גם כיף לדעת שכשאני אחזור לארץ יהיה איחוד מרגש עם כל כך הרבה אנשים. במורו גם לראשונה הרגשתי שהכסף שנשאר לי בחשבון הופך להיות פקטור מרכזי יותר בטיול, כי בארגנטינה וצ׳ילה היו לי הרבה הוצאות וגם ברזיל היא משחטת כסף לא קטנה בכלל. לשמחתי סבא שלי היקר הצליח למכור את האוטו שהשארתי בבית וגם סבתא היקרה עזרה לי ולכן הדאגות התאזנו בשלב זה, דבר שהרגיע אותי מאוד כי כבר ראיתי את עצמי מקצר את הטיול.

חוסר המעש במורו מוביל לדבר אחד עיקרי - אוכל. כולנו הגענו למצב שכל היום אנחנו חיים מארוחה לארוחה, מה שלא טוב למשקל ויותר מזה - לכיס, ולכן נקטתי בצעד הכי חכם שלי בטיול - ארוחה אחת ביום ואסאי אחד ביום! לאור העובדה שכמעט כל הימים במורו נראו אותו דבר, אנסה להכניס אתכם לאווירה ולתאר לכם איך מתנהל יום שגרתי במורו דה סאו פאולו.

מתעורר בבוקר לצלילי השעון המעורר (למי שיש אייפון - ״מרימבה״, איזה מעצבן?), וקם לאכול ארוחת בוקר בהוסטל שכבר כלולה במחיר הלינה וחוסכת לי הוצאה. ארוחת הבוקר בהוסטל מפנקת ביותר וכוללת - מנגו, אננס, מלון, אבטיח, בננה, קפה, טוסט, עוגיות, גבינה, שייק טבעי ופינוקים טרופיים שונים. אה, גם חזיר אבל זה ברירת מחדל בכל הוסטל בדרום אמריקה. טוב, אז אוכל מלא מלא מלא עד שלא נותר מקום להכניס כלום לפה. חוזר לחדר ואז מתחילה מלאכת ההתמרחות בקרם הגנה - כי אחרי הכל אסור לשכוח שאני לבן כסיד ונשרף בשניות.

אחרי שכולם התארגנו לים, קמים והולכים לחוף מספר 2 שנמצא כדקה הליכה מההוסטל. מגיעים לחוף, מתיישבים ומזמינים שייק טבעי עם שלל פירות. עכשיו כשאני חושב על זה בדיעבד אני לא יודע כלום בפורטוגזית וגם לא טרחתי ללמוד שום דבר מלבד שמות של פירות אז הנה בשבילכם מילון הפירות המתומצת ביותר שלי, גזור ושמור:

(1) אננס - אבקשי - Abacaxi

(2) מנגו - מנגה - Manga

(3) בננה - בננה - Banana

(4) תות - מורנגו - Murango

(5) פסיפלורה - מרקוז׳ה - Maracuya

אה, ועוד מילה אחת שאני יודע בפורטוגזית זה ״אובריגדו״ (תודה), מילת נימוס בסיסית. אפילו נתקעתי באישה בסופר ולא ידעתי מה לומר לה, אז אמרתי לה אובריגדו.

בכל מקרה כמו שכבר כתבתי, מזמינים שייק מדהים וברגע שמסיימים אותו מגיע החלק המרכזי של היום: הולכים לחוף הים, פורסים על החול לונג של ברזיל, כן, זה שיש לכל הישראלים בברזיל, נשכבים עליו אז זה מתחיל. מוכנים? קדימה! 

בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב

עד שנהיה חם ונכנסים לטבול במים ואז שוב- 

בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב, בטן גב

תחת

עד שכבר מגיע השלב שמתחיל להימאס ומגיע זמן האסאי היומי. חוף 2 ידוע בכך שהוא הכי מסחרי ויש בו הרבה מסעדות ודוכני אסאי. יותר מזה יש על החוף שליחים של כל מסעדה שמסתובבים בחוף וצועקים ״א-ס-א-י-!״ או שהם צועקים ״א-ס..." וכל החוף משיב ״א-י-!״. אפילו יש כאלה שצועקים בעברית ״אסאי! קטן 7, גדול 10, לא טעים לא משלם!״ או ״אסאי עם מנגו, בננה ומלון, דבש, ובלי קינמון!״. אני טעמתי אולי כל אסאי שיש על האי עד שהגעתי למסקנה שהאסאי של המוכרים עם החולצה הצהובה הוא הכי טעים. בכלל- האסאי במורו זה האסאי הכי טעים שאכלתי בברזיל. יש את כל סוגי הפירות והתוספות וזה פשוט טעים כל כך שאפשר לחיות על זה.

האסאי של סמי בן טובים (ככה קוראים לו)

א-ס-אי!!!

אחרי מנת האסאי היומית חוזרים לעוד קצת בטן גב עד שבערב מגיע הזמן לארוחת הערב אז חוזרים להתקלח וזה השלב הקריטי של היום בו עומדים במקלחת מול המראה ומסתכלים על צבע הגוף בהשוואה לתחת לראות האם חל שינוי. כל יום מתחדשת האכזבה לגלות שלא השתזפתי. אני לא מצליח להשתזף, אחרי שעות של שכיבה בשמש שום דבר לא קורה. אולי בימים האחרונים במורו כן חל שינוי אך מזערי ובהחלט לא מספק. אחרי המקלחת הולכים למסעדה, מתיישבים ומזמינים את ארוחת הערב. לאוכל לוקח במקרה הטוב כ-40 דקות להגיע באופן קבוע כאילו הולכים לייצר את כל הרכיבים במקום. כשהבטן נדבקת לגב, זה הזמן בו האוכל מוכן ומוגש.

מחכים לאוכל

כשמסיימים לאכול חוזרים להוסטל ובלילה יש מסיבה. כמעט כל לילה יש מסיבה באי ובסופי השבוע יש את המסיבות הכי שוות, מסיבות קצף בעיקר. אז פעם מסיבת קצף, פעם מסיבת חוף, בלילה במורו אף פעם לא משעמם.

מסיבת קצף במורו

זה בגדול מסביר את סדר היום השגרתי שלנו במורו. אך יחד עם זאת, ביום החמישי שלנו באי החלטנו לגוון ולעשות פעילות שוברת-שגרה. לקחנו סיור בהפלגה מהבוקר עד אחר הצהריים בחופים ובאיים הסמוכים. היה לגמרי כיף ומשנה אווירה. יצאנו בבוקר מההוסטל החבורה עם עוד שלושה ישראלים שהצטרפו אלינו. רוב היום היה מן הסתם על הסירה, אבל כל כמה זמן היו עצירות מדליקות. בעצירה הראשונה עצרנו באמצע שום מקום וקפצנו למים לשחייה עם מצופים ארוכים כאלה שאני אפילו לא סגור על איך קוראים להם, אבל כולם יודעים מה זה.

יוצאים לדרך - בדרך אל הסירה (התיק לא שלי)

עולים לסירה

עם אורי ורומן

עצירה ראשונה

העצירה השנייה הייתה באחד החופים שיש בו בוץ ורוד טבעי שאומרים שהוא מאוד בריא לגוף אז עשינו עצירה להתמרח.

חוף הבוץ הורוד

עצירה שלישית הייתה באי מבודד וחסר כל באמצע הים ומיד אחריו הפלגנו לשיט עם דולפינים שזה היה יפה נורא למרות שהדולפינים היו ביישנים ובקושי הצלחנן לצלם אותם.

אחרי הדולפינים עשינו עצירה אחרונה באחד האיים שם אכלנו ארוחת צהריים ובסופה שטנו הביתה לאי שלנו. 

יגאל, אורי, עדי, לימור, רומן, אורי, איציק, נועה, אני, רחלי ושלומי

עם עדי באחת העצירות

עם רחלי

חוזרים הביתה!

אטרקציה נוספת שחזרה על עצמה כל יום הייתה הניסיון הכושל שלנו לקום בבוקר ולראות את הזריחה. אומרים שהזריחות במורו מיוחדות ויפות וכל לילה כיוונו שעון מעורר לארבע וחצי לפנות בוקר כדי לקום לזריחה אבל אף אחד כמעט לא הצליח לקום, או במקרה שלי - לא זכר שהעירו אותו. רק ביום האחרון החזקנו את עצמנו ערים כל הלילה כדי להצליח לראות את הזריחה ואז מה? היו עננים ולא ראינו כלום, אבל לפחות הסתפקנו בשקיעות לא רעות בכלל.

זריחה במורו דה סאו פאולו

פגשתי חבר יקר, אריאל מארגנטינה

שקיעה בחוף 4

התכנון הראשוני היה להישאר במורו שבוע אך השבוע הפך בסוף ל-11 ימים מבלי שאפילו הרגשתי. הזמן עבר כל כך מהר וכל רגע היה כיף, גם הרגעים הרבים בהם לא עשינו שום דבר, הרי זו המשמעות של חופשה לא? לקראת הימים האחרונים שלנו במורו התחיל להגיע גל של ישראלים וכבר התחיל להיות רועש ופחות כיף. נועה הייתה הראשונה לעזוב את מורו כי מועד הטיסה שלה לארץ התקרב והיא הייתה צריכה לחזור לריו, אליה הצטרפה עדי. לימור, גל ואורי עזבו יומיים אחריה ולבסוף נשארנו רק רחלי ואני, כמובן אחרי שקבענו להיפגש כולנו לערב איחוד בסילבסטר בריו - ערב השנה החדשה שזה גם תוכנן להיות הלילה האחרון שלי בריו דה ז׳ניירו ובברזיל בכלל. אז את הבוקר האחרון במורו דה סאו פאולו המשכנו כשגרה והלכנו בפעם האחרונה לחוף מספר 2, רק שהפעם היינו קצת יותר קצרים בזמן כי הייתה לנו מעבורת חזרה לולנסיה בשעות אחה״צ. כשהגיעה השעה העמסנו את המזוודה של רחלי ואת המוצ׳ילה שלי על המריצה ועשינו את דרכנו לכניסה לאי תוך כדי שאנחנו עוברים בכל המקומות שהיינו בהם וסוגרים 11 ימים כיפיים ומלאי צחוק. כשהגענו לכניסה לאי, עלינו על המעבורת ועזבנו את מורו, המקום המדהים הזה שלא סתם זכה לכינוי גן עדן. הדרך הכי יפה לסיים את מורו הייתה עם השקיעה.

עוזבים את מורו

-גיא-