נחתנו בריו דה ז׳ניירו בערב, בשדה התעופה הפנימי והלא בינלאומי. קצת לפני הנחיתה הגשמתי סוג של חלום וראיתי מהמטוס את הפסל המפורסם של ישו אשר אליו כה ציפיתי. בגלל שהכל היה חשוך כל כך בחוץ, כל שראיתי היה רק הפסל עצמו מואר בלבן מרחוק, דבר שהרגיש כאילו ראיתי את מלאך המוות - דמות לבנה באמצע השמיים השחורים עם ידיים פרוסות באוויר - מעביר צמרמורת. נחתנו בריו שכאמור אומרים שהיא עיר מסוכנת ושצריך להיזהר. מאותו הרגע עד יומי האחרון בברזיל הלכתי תמיד עם ״יד על הכיס״, ולפעמים גם סתם, מבלי שהיה צורך בכך.
חן, מתן, רעות ואני לקחנו מונית להוסטל "ריו ריץ" (Rio Ritz) בקופקבנה, אחד האיזורים היותר מפורסמים של ריו ובו גם שוכן חוף קופקבנה המפורסם. ידענו מראש שזה האיזור אליו אנו מכוונים את הלינה בריו אף על פי שבריו יש עוד איזורים טובים ומומלצים. איך הגענו דווקא להוסטל הזה זאת שאלה טובה. קודם כל הוא ההוסטל הראשון שמופיע באתר גרינגו, פורטל המטיילים הישראלי באינטרנט, ודבר שני נועה חברתי הטובה מהמושב סיפרה לי שכשהיא הייתה בדרום אמריקה היא ישנה בו. היא הייתה כנה איתי ואמרה לי שזה לא ההוסטל האידאלי לישון בו כי הוא צפוף והמיטות בחדרים הן של שלוש קומות אבל בגלל שנחתנו מאוחר וזה היה ההוסטל היחיד שהכרנו, החלטנו להמר על הכל ולנסוע אליו. הגענו להוסטל שממוקם באחלה של איזור ועושה רושם ראשוני מעולה - נראה טוב, יש בו מטבח, מחשבים עם אינטרנט, מציע אטרקציות לתיירים וכד׳. צוות העובדים שקיבל את פנינו היה נחמד מאוד ובעיקר בחור בשם פרננדו שמדבר עברית. בכלל כל ההוסטל מדבר עברית! ההוסטל שייך לבחור יהודי שמנהל אותו. טוב, אז במקום לסטות מהנושא אני אמשיך בתיאור ההוסטל. עלינו לקומת המגורים לחדר שלנו ובאמת כמו שנועה תיארה לי ואמרה לי שאחטוף שוק - חטפתי שוק! חדרים צפופים, ברגע שהחדר מלא הרצפה מתמלאת במוצ׳ילות ואין מקום לדרוך על הרצפה. מיטות 3 קומות? האגדה באמת נכונה! מי בכלל ידע שיש דבר כזה מיטות 3 קומות? כמובן שעם המזל שלי באיזה קומה נתקעתי? נכון! השלישית! אבל חן ומתן, שתודה לאל שהם זוג, החליטו לאחד כוחות וכך פילסתי את דרכי אל הקומה השנייה.
הפעם הראשונה שהתקלחתי בריו ריץ הייתה מצחיקה ואני אספר בדיוק מה קרה: נכנסתי למקלחת. טוב, מתחיל להסתבן, לחפוף וכל העסק עד שפתאום האור כבה. חושך מצרים! אני ישר מתחיל לצעוק ״הלו הלו!״. כלום לא קורה, התעלמות מוחלטת, ואני צורח! עד שבמקרה הרמתי את הידיים למעלה ונדלק האור. באותו הרגע הרגשתי מה זה מטומטם. מה שמסתבר זה שהאורות בכל ההוסטל עובדים על חיישנים כדי לחסוך בחשמל, שמצד אחד כל הכבוד להם על החיסכון אבל מצד שני מה נראה להם? לפחות שיזהירו! אז מלבד התקרית המביכה, הלילה הראשון בריו עבר בסופו של דבר בהצלחה. הדבר היחידי שבאמת היה נורא זה חום האימים ששרר בחדר אפילו שהיה גם מאוורר וגם מזגן.
בוקר ראשון בריו דה ז׳ניירו... רק לכתוב את זה ולהיזכר בזה מרגש אותי כי במבט לאחור העיר הזאת הקסימה אותי ונקשרתי אליה נורא. קמנו ואכלנו ארוחת בוקר בהוסטל. בסביבות השעה 10:00 יצאנו לאטרקציה הראשונה שלנו בעיר - סיור הפאבלות של ברונו. אחד הדברים שהכי מזוהים עם העיר ריו דה ז׳ניירו הן שכונות הפאבלות הידועות לשמצה שנמצאות בה. הפאבלות הן צורת התיישבות בעיר, לרוב שכונות עוני עם תנאי מחייה מתחת לבסיסיים אך יחד עם זאת יש קסם בכל הדבר הזה. סיור הפאבלות של ברונו הוא טיול שדי מוכר בקרב מטיילים. מדובר בסיור של כמה שעות בפאבלה הקצת יותר מפותחת ובטוחה בעיר. הסיור עלה 70 ריאל שזה קצת יקר אך חלק מהכסף הולך לטובת תרומה לפאבלות. מעבר לכך על פי מה שאומרים מסוכן להסתובב בפאבלות לבד והאופציה המומלצת היא עם מדריך, לכן סגרנו עם ברונו. ברונו הוא בחור נחמד שגר בעצמו בפאבלות, למרבה ההפתעה מדבר עברית מצויינת ועוד 7 שפות שונות. ברונו אסף אותנו בבוקר מההוסטל עם טרנזיט ולאחר שאספנו עוד כמה אנשים מהוסטלים שונים, נסענו לפאבלה בה ביקרנו. בדרך ברונו הסביר לנו כל מיני דברים על ברזיל שבאו בדיוק בזמן כי הידע שלנו על ברזיל היה מאוד מינימלי, וחוץ מזה זה היה די מעניין לקבל סיור מודרך ולהכיר לא רק את הפאבלות אלא גם את ברזיל. כשהגענו לפאבלה ירדנו מהטרנזיט וברונו כינס אותנו והתחיל להסביר לנו כל מיני דברים על הפאבלות ועל החלוקה הפנימית שלהן. על פניו עושה רושם שהפאבלות ידידותיות ולא מסוכנות בהכרח כמו שאנשים חושבים אבל חשוב להבין שבפאבלות כולם מכירים את כולם וכשיש אנשים זרים זה עלול להיתפס כחדירה לטריטוריה של התושבים, מה שלעיתים לא אהוב עליהם במיוחד. הפאבלות ברובן מלוכלכות ודי פשוטות. הבתים קטנים, הרחובות צרים.
יש ציר חשמל מרכזי שממנו התושבים ״גונבים חשמל״ על ידי חיבור חוטי חשמל נוספים לציר המרכזי. זה נראה ככה:
דואר ומכתבים לתושבי הפאבלות מגיע במרוכז למקום אחד אליו התושבים מגיעים לחפש את המעטפות שלהן מידי יום מבין אלפי מעטפות. דבר נוסף שברונו סיפר לנו על הפאבלות היה שהאוכלוסייה בפאבלות גדלה כל שנה בצורה משמעותית בחודשים ספטמבר-אוקטובר וזאת לאור העובדה שבחודשים אלה יש ״מכת תינוקות״. ולמה? כי בחודש פברואר בכל שנה חל הקרנבל בברזיל. תושבי ברזיל כולה וכן תושבי הפאבלות ״חוגגים״ במלוא מובן המילה ועל כן תשעה חודשים אחר כך שיעור הילודה הינו גדול. הבעיה היא שהפלות בברזיל אינן חוקיות ולכן - דפקת? נדפקת! המשכנו להסתובב בפאבלה ולקראת סוף הסיור זכינו לצפות במופע קפוארה של כמה מילדי הפאבלות. היה מגניב!
כשסיימנו את הסיור ביקשנו מברונו שיוריד אותנו בחוף איפנמה (Ipanema), שזו גם שכונה מאוד גדולה וידועה בריו. ירדנו ארבעתנו - רעות, מתן, חן ואני בחוף וראינו לראשונה את חוף הים בריו. כמות האנשים שעל החוף בלתי ניתנת לתיאור! אלפי מתרחצים, חוף כל כך עמוס, שאגב זה גם מה שיפה בו. באותו היום היה על החוף פסטיבל מגניב עם הופעות. בהתחלה נכנסנו ארבעתנו למתחם אבל בשלב כלשהו חן ואני יצאנו מהמתחם כי רצינו ללכת לראות את השקיעה מקצה החוף בו יש גבעה שמפרידה בין קופקבנה לאיפנמה. טיפסנו על הגבעה, לא טיפוס קשה מידי, עלייה של 3 דקות וחיכינו לשקיעה. כשהשמש התחילה לשקוע באמת שראינו את אחת השקיעות היותר יפות שיצא לי לראות. הצבע הכתום של השמיים וההרים המיוחדים של ריו היו מראה פנטסטי לחתום בו את היום הראשון בעיר המדהימה הזאת.
אחרי ששקעה השמש חזרנו לחפש את מתן ורעות שנשארו בהופעה אבל מרוב שהיו כל כך הרבה אנשים לא הצלחנו למצוא אותם וחזרנו חזרה להוסטל, לשמחתנו הם היו שם כבר. מי שעוד היה שם, היה בחור חב״דניק שהגיע להדלקת נר של חנוכה. בחיי, כבר שכחתי שחנוכה. שאתה נמצא בחו״ל הרבה זמן ולא מודע לחגים שחלים אז כבר מתחילה ההרגשה של הניתוק הגדול הזה. למזלי, התברכתי במשפחה שתמיד דואגת לצלם ולשלוח לי תמונות מכל מאורע משפחתי שהוא בלעדיי. לרוב זה בא לידי ביטוי בשליחת תמונות של כל מיני מאכלים שאני אוהב שאמא מכינה כשאני פה. גם פה הקיבה שלי חוגגת, אין מה לדאוג! באותו הערב בהוסטל הכרתי בחורה ישראלית בשם נועה מחיפה, שנמצאת בסוף הטיול שלה ובשלב זה מטיילת לבד. נועה הייתה כבר הרבה זמן בריו לפנינו וכבר הכירה פחות או יותר את האיזור. החלטנו לעשות ביום שלמחרת את האטרקציה הכי עיקרית עבורי בריו - הפסל של ישו. נועה כבר הלכה לפסל של ישו ביום בו היה ערפל כבד אשר בגינו לא ראתה כלום. היא לא ראתה כלום עד כדי כך שהיא הראתה לי תמונה במצלמה שלה עם ידיים פרוסות לאוויר, עומדת כמו הפסל של ישו כשהפסל מאחוריה, ואשכרה לא רואים כלום! לכן היא החליטה לנסות את מזלה שוב בתקווה שישו יאיר לה פנים. אז אכן קמנו בבוקר יום ד׳ ה-12/12/12, ירדנו למטרו שהיה די קרוב להוסטל שלנו ונסענו להר קורקובדו על פסגתו ניצב הפסל המדהים - "קריסטו רדנטור" (Cristo Redentor). אל פסגת ההר עולים בנסיעה על קרון רכבת. הנסיעה ארכה כרבע שעה לכל היותר בסופה הגענו לתחנה האחרונה שהיא פסגת ההר בו נמצא הפסל. ירדתי מהרכבת עם התרגשות קלה, לא יודע איך להסביר את זה אבל ממש התרגשתי כבר לראות את הפסל הזה. אחרי ירידה מהרכבת ועלייה של כמה מדרגות נגלה לעיני ראשו העצום של הפסל וגבו.
באותו הרגע אמרתי בקול ״וואו!״. לא תיארתי לעצמי שהפסל הזה כל כך גדול, הוא היה פשוט עצום בגודלו. המשכנו לעלות למדרגות שמובילות אל הפסל עד שכבר הגענו והתמונה במלואה ניצבה אל מול עיניי. אין מילים לתאר את העוצמה של הדבר הזה - יפה ממש, בנוי לפרטי פרטים, מושלם. לא הופתעתי כששמעתי שברזיל קיבלה את הפסל מתנה מהצרפתים. מה קורה עם הצרפתים שהם כל כך נדיבים? גם פסל החירות לארצות הברית וגם זה? למה לישראל הם לא נותנים מתנות כאלה? בילינו בערך שעתיים על הר קורקובדו לא מפסיקים להתפעל ולצלם את הדבר הכביר שניצב מולנו. ועם זה לא הספיק? הנוף המדהים שסבב לנו גם היווה מרכיב חשוב לתמונה כולה.
לקראת סוף שהותנו על ההר החל ערפל והפסל החל מטשטש ולכן לקחנו את הרכבת חזרה מטה. לאחר מכן הלכנו לאכול ואז נועה לקחה פיקוד ולקחה אותנו לשוק אורוגוואינה שזה אחד השווקים הגדולים בריו שבו ניתן למצוא מה שכולם מחפשים - Havaianas! זה מדהים לחשוב מה הופך את הכפכפים האלו לכל כך יקרות בארץ? כפכף שעולה בארץ 150-200 ₪ עולה בברזיל מקסימום 60 ₪, ושוב, היקר ביותר. ניצלתי את ההזדמנות להיפטר מחובות משפחתיים וחבריים וקניתי כמות יפה של כפכפים כדי שאוכל להיפטר מהמשימה המעיקה של קניית מתנות. הנזק לכיס מינורי, הנזק לגב קצת יותר גדול ולכן קניתי מה שמכונה בדרום אמריקה ״תיק צ׳ולה״ (שקית נסיעות) בו אני מאכלס את השלל עד שתהיה לי אופציה לשלוח חבילה הביתה. אז נחזור לעניין כי שופינג זה שטחי.
חזרנו להוסטל ואז התחלנו לשבת על תכנון המשך הטיול בברזיל ופה הייתה בעייה. כשהגעתי לברזיל, באתי בידיעה שאת רוב הנסיעות עושים בטיסות פנים כי הטיסות זולות מאוד לעיתים יותר מאוטובוסים, כך כתוב בכל אתר וכך גם רוב חבריי שטיילו בברזיל אמרו לי. עוד בפלוריאנופוליס כשחיפשתי טיסה לריו ראיתי שהמחירים די יקרים בלשון המעטה אפילו שבסוף מצאתי טיסה זולה לריו. בהוסטל ישבנו על המחשבים שעות בניסיון למצוא טיסה לסלבדור, שממנה תכננו להגיע לאי מורו דה סאו פאולו, אחד היעדים שהכי רצינו להגיע אליהם. לצערי הרב, נוכחתי לדעת שהטיסות בברזיל התייקרו בזמן האחרון בצורה קיצונית. פרננדו הסביר לנו שעד לפני חודשיים הייתה חברת תעופה ברזילאית שהייתה מוציאה טיסות זולות אבל לאחרונה נקנתה ע״י חברת GOL הברזילאית שהעלתה את המחירים לכל היעדים. לצורך העניין טיסה לסלבדור שפעם עלתה 200 ריאל, היום עולה 540 ריאל לכיוון אחד! ישבנו כולנו וחרשנו על כל הרשת בתקווה למצוא משהו זול אך ללא הועיל. מאתר לאתר המחירים רק עלו ועלו וכולנו היינו בבאסה אחת גדולה, עד כדי כך שחן ומתן ויתרו על הרעיון לנסוע למורו.
אני ונועה אמרנו שאין מצב שאנחנו מוותרים והמשכנו לנסות דרכים למצוא דיל זול. רעות הייתה אדישה למצב ולא היה ידוע מהן כוונותיה להמשך. נועה ואני הלכנו לסוכנות נסיעות, שם קיבלנו רעיון לטוס מריו דה ז׳ניירו לעיר שנקראת פורטו סגורו, משם לקחת אוטובוס של שבע שעות לעיר בשם ולנסיה, ומשם מעבורת של 40 דקות לאי מורו. אמנם לא הצלחנו לסגור דיל סול עם סוכנות הנסיעות אבל בהחלט השתמשנו ברעיון שלהם וכשחזרנו להוסטל הצלחתי בנס למצוא טיסה מדהימה - הלוך מריו לפורטו סגורו ב-19/12, וחזור מפורטו סגורו לריו ב-31/12 ב-298 ריאל בלבד! מה גם שתאריך החזרה המאוד מיוחד הזה גרם לי לגבש תוכנית גאונית לחזור לריו ולחגוג את ערב השנה החדשה בה.
לא ציינתי קודם אך אם לא הובן מדבריי אדגיש זאת כאן - מאז שהגענו לריו התחלנו להרגיש משמעותית את עצם היותה של ברזיל מדינה יקרה בניגוד למה שהיה לנו בפלוריאנופוליס. זה בא לידי ביטוי בהכל - לינה, אוכל, טיסות, נסיעות, בגדים! קשה מאוד לחסוך אבל חייבים להצטמצם בהוצאות ולכן כפי שכבר כתבתי בעבר הקצבתי לעצמי 7,000 ש"ח לכל החודש של ברזיל תוך כדי שאני מנהל מעקב יומי וכותב את כל ההוצאות שלי כולל הכל. זה לא כיף לנהל חשבונות, אבל במדינה כמו ברזיל אין ספק שזה היה הכרחי ועזר לי הרבה. אני מאמין שאם הייתי בסוף הטיול התמונה הייתה נראית אחרת אבל בשלב זה לא יכולתי להרשות לעצמי יותר מידי מותרות. לאחר שאני ונועה מצאנו את הטיסות הזולות, שנינו קנינו כרטיסים. רעות לא קנתה כרטיס כי היא החליטה שהיא רוצה לסיים את הטיול שלה בברזיל ולהמשיך לבוליביה. בכלל, משהו עבר עליה באותו הזמן ועשה רושם שהיא לא נהנית בברזיל כמונו. עד הטיסה לפורטו סגורו נותרו לנו 5 ימים להעביר ולכן נועה, רעות ואני החלטנו שאנחנו יוצאים לחופש מהעיר הגדולה ונוסעים אל העיירה קאבו פריו, שעליה אכתוב בפוסט הבא.
-גיא-
חן, מתן, רעות ואני לקחנו מונית להוסטל "ריו ריץ" (Rio Ritz) בקופקבנה, אחד האיזורים היותר מפורסמים של ריו ובו גם שוכן חוף קופקבנה המפורסם. ידענו מראש שזה האיזור אליו אנו מכוונים את הלינה בריו אף על פי שבריו יש עוד איזורים טובים ומומלצים. איך הגענו דווקא להוסטל הזה זאת שאלה טובה. קודם כל הוא ההוסטל הראשון שמופיע באתר גרינגו, פורטל המטיילים הישראלי באינטרנט, ודבר שני נועה חברתי הטובה מהמושב סיפרה לי שכשהיא הייתה בדרום אמריקה היא ישנה בו. היא הייתה כנה איתי ואמרה לי שזה לא ההוסטל האידאלי לישון בו כי הוא צפוף והמיטות בחדרים הן של שלוש קומות אבל בגלל שנחתנו מאוחר וזה היה ההוסטל היחיד שהכרנו, החלטנו להמר על הכל ולנסוע אליו. הגענו להוסטל שממוקם באחלה של איזור ועושה רושם ראשוני מעולה - נראה טוב, יש בו מטבח, מחשבים עם אינטרנט, מציע אטרקציות לתיירים וכד׳. צוות העובדים שקיבל את פנינו היה נחמד מאוד ובעיקר בחור בשם פרננדו שמדבר עברית. בכלל כל ההוסטל מדבר עברית! ההוסטל שייך לבחור יהודי שמנהל אותו. טוב, אז במקום לסטות מהנושא אני אמשיך בתיאור ההוסטל. עלינו לקומת המגורים לחדר שלנו ובאמת כמו שנועה תיארה לי ואמרה לי שאחטוף שוק - חטפתי שוק! חדרים צפופים, ברגע שהחדר מלא הרצפה מתמלאת במוצ׳ילות ואין מקום לדרוך על הרצפה. מיטות 3 קומות? האגדה באמת נכונה! מי בכלל ידע שיש דבר כזה מיטות 3 קומות? כמובן שעם המזל שלי באיזה קומה נתקעתי? נכון! השלישית! אבל חן ומתן, שתודה לאל שהם זוג, החליטו לאחד כוחות וכך פילסתי את דרכי אל הקומה השנייה.
הפעם הראשונה שהתקלחתי בריו ריץ הייתה מצחיקה ואני אספר בדיוק מה קרה: נכנסתי למקלחת. טוב, מתחיל להסתבן, לחפוף וכל העסק עד שפתאום האור כבה. חושך מצרים! אני ישר מתחיל לצעוק ״הלו הלו!״. כלום לא קורה, התעלמות מוחלטת, ואני צורח! עד שבמקרה הרמתי את הידיים למעלה ונדלק האור. באותו הרגע הרגשתי מה זה מטומטם. מה שמסתבר זה שהאורות בכל ההוסטל עובדים על חיישנים כדי לחסוך בחשמל, שמצד אחד כל הכבוד להם על החיסכון אבל מצד שני מה נראה להם? לפחות שיזהירו! אז מלבד התקרית המביכה, הלילה הראשון בריו עבר בסופו של דבר בהצלחה. הדבר היחידי שבאמת היה נורא זה חום האימים ששרר בחדר אפילו שהיה גם מאוורר וגם מזגן.
בוקר ראשון בריו דה ז׳ניירו... רק לכתוב את זה ולהיזכר בזה מרגש אותי כי במבט לאחור העיר הזאת הקסימה אותי ונקשרתי אליה נורא. קמנו ואכלנו ארוחת בוקר בהוסטל. בסביבות השעה 10:00 יצאנו לאטרקציה הראשונה שלנו בעיר - סיור הפאבלות של ברונו. אחד הדברים שהכי מזוהים עם העיר ריו דה ז׳ניירו הן שכונות הפאבלות הידועות לשמצה שנמצאות בה. הפאבלות הן צורת התיישבות בעיר, לרוב שכונות עוני עם תנאי מחייה מתחת לבסיסיים אך יחד עם זאת יש קסם בכל הדבר הזה. סיור הפאבלות של ברונו הוא טיול שדי מוכר בקרב מטיילים. מדובר בסיור של כמה שעות בפאבלה הקצת יותר מפותחת ובטוחה בעיר. הסיור עלה 70 ריאל שזה קצת יקר אך חלק מהכסף הולך לטובת תרומה לפאבלות. מעבר לכך על פי מה שאומרים מסוכן להסתובב בפאבלות לבד והאופציה המומלצת היא עם מדריך, לכן סגרנו עם ברונו. ברונו הוא בחור נחמד שגר בעצמו בפאבלות, למרבה ההפתעה מדבר עברית מצויינת ועוד 7 שפות שונות. ברונו אסף אותנו בבוקר מההוסטל עם טרנזיט ולאחר שאספנו עוד כמה אנשים מהוסטלים שונים, נסענו לפאבלה בה ביקרנו. בדרך ברונו הסביר לנו כל מיני דברים על ברזיל שבאו בדיוק בזמן כי הידע שלנו על ברזיל היה מאוד מינימלי, וחוץ מזה זה היה די מעניין לקבל סיור מודרך ולהכיר לא רק את הפאבלות אלא גם את ברזיל. כשהגענו לפאבלה ירדנו מהטרנזיט וברונו כינס אותנו והתחיל להסביר לנו כל מיני דברים על הפאבלות ועל החלוקה הפנימית שלהן. על פניו עושה רושם שהפאבלות ידידותיות ולא מסוכנות בהכרח כמו שאנשים חושבים אבל חשוב להבין שבפאבלות כולם מכירים את כולם וכשיש אנשים זרים זה עלול להיתפס כחדירה לטריטוריה של התושבים, מה שלעיתים לא אהוב עליהם במיוחד. הפאבלות ברובן מלוכלכות ודי פשוטות. הבתים קטנים, הרחובות צרים.
 |
| עיר האלוהים |
דואר ומכתבים לתושבי הפאבלות מגיע במרוכז למקום אחד אליו התושבים מגיעים לחפש את המעטפות שלהן מידי יום מבין אלפי מעטפות. דבר נוסף שברונו סיפר לנו על הפאבלות היה שהאוכלוסייה בפאבלות גדלה כל שנה בצורה משמעותית בחודשים ספטמבר-אוקטובר וזאת לאור העובדה שבחודשים אלה יש ״מכת תינוקות״. ולמה? כי בחודש פברואר בכל שנה חל הקרנבל בברזיל. תושבי ברזיל כולה וכן תושבי הפאבלות ״חוגגים״ במלוא מובן המילה ועל כן תשעה חודשים אחר כך שיעור הילודה הינו גדול. הבעיה היא שהפלות בברזיל אינן חוקיות ולכן - דפקת? נדפקת! המשכנו להסתובב בפאבלה ולקראת סוף הסיור זכינו לצפות במופע קפוארה של כמה מילדי הפאבלות. היה מגניב!
 |
| הקבוצה שהיינו |
 |
| עם חן בשקיעה באיפנמה |
אחרי ששקעה השמש חזרנו לחפש את מתן ורעות שנשארו בהופעה אבל מרוב שהיו כל כך הרבה אנשים לא הצלחנו למצוא אותם וחזרנו חזרה להוסטל, לשמחתנו הם היו שם כבר. מי שעוד היה שם, היה בחור חב״דניק שהגיע להדלקת נר של חנוכה. בחיי, כבר שכחתי שחנוכה. שאתה נמצא בחו״ל הרבה זמן ולא מודע לחגים שחלים אז כבר מתחילה ההרגשה של הניתוק הגדול הזה. למזלי, התברכתי במשפחה שתמיד דואגת לצלם ולשלוח לי תמונות מכל מאורע משפחתי שהוא בלעדיי. לרוב זה בא לידי ביטוי בשליחת תמונות של כל מיני מאכלים שאני אוהב שאמא מכינה כשאני פה. גם פה הקיבה שלי חוגגת, אין מה לדאוג! באותו הערב בהוסטל הכרתי בחורה ישראלית בשם נועה מחיפה, שנמצאת בסוף הטיול שלה ובשלב זה מטיילת לבד. נועה הייתה כבר הרבה זמן בריו לפנינו וכבר הכירה פחות או יותר את האיזור. החלטנו לעשות ביום שלמחרת את האטרקציה הכי עיקרית עבורי בריו - הפסל של ישו. נועה כבר הלכה לפסל של ישו ביום בו היה ערפל כבד אשר בגינו לא ראתה כלום. היא לא ראתה כלום עד כדי כך שהיא הראתה לי תמונה במצלמה שלה עם ידיים פרוסות לאוויר, עומדת כמו הפסל של ישו כשהפסל מאחוריה, ואשכרה לא רואים כלום! לכן היא החליטה לנסות את מזלה שוב בתקווה שישו יאיר לה פנים. אז אכן קמנו בבוקר יום ד׳ ה-12/12/12, ירדנו למטרו שהיה די קרוב להוסטל שלנו ונסענו להר קורקובדו על פסגתו ניצב הפסל המדהים - "קריסטו רדנטור" (Cristo Redentor). אל פסגת ההר עולים בנסיעה על קרון רכבת. הנסיעה ארכה כרבע שעה לכל היותר בסופה הגענו לתחנה האחרונה שהיא פסגת ההר בו נמצא הפסל. ירדתי מהרכבת עם התרגשות קלה, לא יודע איך להסביר את זה אבל ממש התרגשתי כבר לראות את הפסל הזה. אחרי ירידה מהרכבת ועלייה של כמה מדרגות נגלה לעיני ראשו העצום של הפסל וגבו.
 |
| עם נועה בקריסטו |
 |
| הנוף המדהים מפסגת הר קורקובדו |
 |
| עם רעות |
חזרנו להוסטל ואז התחלנו לשבת על תכנון המשך הטיול בברזיל ופה הייתה בעייה. כשהגעתי לברזיל, באתי בידיעה שאת רוב הנסיעות עושים בטיסות פנים כי הטיסות זולות מאוד לעיתים יותר מאוטובוסים, כך כתוב בכל אתר וכך גם רוב חבריי שטיילו בברזיל אמרו לי. עוד בפלוריאנופוליס כשחיפשתי טיסה לריו ראיתי שהמחירים די יקרים בלשון המעטה אפילו שבסוף מצאתי טיסה זולה לריו. בהוסטל ישבנו על המחשבים שעות בניסיון למצוא טיסה לסלבדור, שממנה תכננו להגיע לאי מורו דה סאו פאולו, אחד היעדים שהכי רצינו להגיע אליהם. לצערי הרב, נוכחתי לדעת שהטיסות בברזיל התייקרו בזמן האחרון בצורה קיצונית. פרננדו הסביר לנו שעד לפני חודשיים הייתה חברת תעופה ברזילאית שהייתה מוציאה טיסות זולות אבל לאחרונה נקנתה ע״י חברת GOL הברזילאית שהעלתה את המחירים לכל היעדים. לצורך העניין טיסה לסלבדור שפעם עלתה 200 ריאל, היום עולה 540 ריאל לכיוון אחד! ישבנו כולנו וחרשנו על כל הרשת בתקווה למצוא משהו זול אך ללא הועיל. מאתר לאתר המחירים רק עלו ועלו וכולנו היינו בבאסה אחת גדולה, עד כדי כך שחן ומתן ויתרו על הרעיון לנסוע למורו.
אני ונועה אמרנו שאין מצב שאנחנו מוותרים והמשכנו לנסות דרכים למצוא דיל זול. רעות הייתה אדישה למצב ולא היה ידוע מהן כוונותיה להמשך. נועה ואני הלכנו לסוכנות נסיעות, שם קיבלנו רעיון לטוס מריו דה ז׳ניירו לעיר שנקראת פורטו סגורו, משם לקחת אוטובוס של שבע שעות לעיר בשם ולנסיה, ומשם מעבורת של 40 דקות לאי מורו. אמנם לא הצלחנו לסגור דיל סול עם סוכנות הנסיעות אבל בהחלט השתמשנו ברעיון שלהם וכשחזרנו להוסטל הצלחתי בנס למצוא טיסה מדהימה - הלוך מריו לפורטו סגורו ב-19/12, וחזור מפורטו סגורו לריו ב-31/12 ב-298 ריאל בלבד! מה גם שתאריך החזרה המאוד מיוחד הזה גרם לי לגבש תוכנית גאונית לחזור לריו ולחגוג את ערב השנה החדשה בה.
לא ציינתי קודם אך אם לא הובן מדבריי אדגיש זאת כאן - מאז שהגענו לריו התחלנו להרגיש משמעותית את עצם היותה של ברזיל מדינה יקרה בניגוד למה שהיה לנו בפלוריאנופוליס. זה בא לידי ביטוי בהכל - לינה, אוכל, טיסות, נסיעות, בגדים! קשה מאוד לחסוך אבל חייבים להצטמצם בהוצאות ולכן כפי שכבר כתבתי בעבר הקצבתי לעצמי 7,000 ש"ח לכל החודש של ברזיל תוך כדי שאני מנהל מעקב יומי וכותב את כל ההוצאות שלי כולל הכל. זה לא כיף לנהל חשבונות, אבל במדינה כמו ברזיל אין ספק שזה היה הכרחי ועזר לי הרבה. אני מאמין שאם הייתי בסוף הטיול התמונה הייתה נראית אחרת אבל בשלב זה לא יכולתי להרשות לעצמי יותר מידי מותרות. לאחר שאני ונועה מצאנו את הטיסות הזולות, שנינו קנינו כרטיסים. רעות לא קנתה כרטיס כי היא החליטה שהיא רוצה לסיים את הטיול שלה בברזיל ולהמשיך לבוליביה. בכלל, משהו עבר עליה באותו הזמן ועשה רושם שהיא לא נהנית בברזיל כמונו. עד הטיסה לפורטו סגורו נותרו לנו 5 ימים להעביר ולכן נועה, רעות ואני החלטנו שאנחנו יוצאים לחופש מהעיר הגדולה ונוסעים אל העיירה קאבו פריו, שעליה אכתוב בפוסט הבא.
-גיא-
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה