פלוריאנופוליס, דרום ברזיל

שלום, בשעה טובה חזרתי מחופשה די ארוכה של חודש בברזיל בו לא כתבתי כלום. אני אפתח בכך שאני די כועס על עצמי על כך שלא הצלחתי למצוא את הזמן לכתוב ואני מתנצל בעיקר בפני המשפחה האהובה שלי שמחכה בקוצר רוח לעדכונים ולחוויות נוספות מהטיול שלי. אם להיות כנה, הסיבה העיקרית בגינה לא יצא לי לכתוב הייתה שלא היו לי את האמצעים היות וברוב ההוסטלים בהם לנתי בברזיל לא היו מחשבים, ובאלה שכן היו, היה קשה למצוא את הזמן לכתוב מהסיבה שהרבה אנשים הסתובבו סביבי כל הזמן וברוב הפעמים שאני כותב אני מעדיף להיות לבד כדי שאוכל להתרכז מבלי שיפריעו לי (אולי ריטלין יעזור).

אז עכשיו, כשאני נמצא בתחילת הטיול שלי בבוליביה - אני ממלא את חובותיי וחוזר חודש אחורה, בדיוק לנקודה ממנה הפסקתי לכתוב! אז... ברוכים הבאים לברזיל - הארץ הכי מדהימה שהייתי בה ושהכי נהניתי בה עד כה בטיול.

את הטיול שלי בברזיל התחלתי עם רעות וריאן האוסטרלי בתחילת חודש דצמבר במפלי האיגואסו המדהימים, עליהם כבר כתבתי בפוסט האחרון. באותו הלילה של היום בו ביקרנו בצד הברזילאי של מפלי האיגואסו, עלינו על אוטובוס ליעד הבא שלנו  פלוריאנופוליס (Florianópolis), עיר תיירות מוכרת מאוד בדרום ברזיל, שתושבי ברזיל מכנים אותה בקיצור "פלוריפה". הנסיעות באוטובוסים בברזיל קצת פחות נוחות מהנסיעות בארגנטינה וניתן להרגיש זאת. בשעה 11:00 בבוקר אחרי נסיעת לילה לא פשוטה, הגענו סוף סוף לפלוריפה. ירדנו מהאוטובוס וניגש אלינו בחור נחמד שהציע לנו ללון בדירה ב-30 ריאל ללילה. בשלב זה לקחתי פיקוד על המתרחש והתחלתי לתחקר אותו ולשאול את כל השאלות הנדרשות לגבי התנאים שבדירה, כי אחרי הכל 30 ריאל ללילה בדירה זה זול ויצר החשדנות שלי הקיץ משנתו. מים חמים, מטבח מאובזר, מספר חדרי שינה, ווי-פיי, קרבה לחוף הים ואיזור טוב - על כל השאלות הוא ענה בחיוב ונוצרה תחושה שאנחנו הולכים להרוויח מהסיפור BIG-TIME! אז מה היה לנו להפסיד? כלום! נלך, נראה, לא טוב? נלך להוסטל.

עלינו על הסעה שלקחה אותנו הישר אל הפוסאדה המדוברת. פוסאדה בברזיל זה מילה שמתייחסת למקומות לינה, הוסטלים, מלונות או קומפלקסים של דירות במקרה שלנו. הגענו לקומפלקס ונכנסנו אל הדירה המדוברת. הדירה אכן הייתה התגשמות חלום - מטבח ענק מאובזר עם שולחן אוכל גדול, שני חדרי שינה עם מיטות גדולות, סלון קטן לאורחים ושירותים-מקלחת מעולים! הדובדבן שבקצפת- המיקום קרוב לחוף הים, כ-3 דקות הליכה ובאיזור שנחשב הכי טוב בפלוריאנופוליס - בארה דה לגואה (Barra da Lagoa). פלוריפה היא מקום שונה מכל מקום שהייתי בו. קודם כל מדובר באחת מהערים המפותחות ביותר בברזיל וע״פ האינטרנט גם העיר עם רמת החיים הגבוהה ביותר. העיר עצמה מתחלקת לשני חלקים, החלק הראשון הוא החלק שיושב על היבשת וזה העיר עצמה - עיר מפותחת ומודרנית שבסה"כ אין יותר מידי מה לעשות בה. החלק השני של העיר הוא למעשה אי שנקרא ״איליה דה סנטה קטרינה״ שהוא זה שמושך אליו את כל התיירים היות ומוקף ב-42 חופים משגעים שכל חוף מציע משהו שונה ומיוחד משלו. המקום בו רוב התיירים מתמקמים וכך גם אנחנו, נקרא כפי שכבר כתבתי זה איזור בארה דה לגואה שהוא מעין שילוב של עיירת נופש קטנה וכפר דייגים. אז ברגע שהגענו לדירה והבנו שאי אפשר לסרב למציאה כזו, סגרנו עסקה עם המתווך והלכנו על כל הקופה.

הבהרה: רעות לא מבשלת משהו, שלא יווצר רושם מוטעה

מימין: המיטה של רעות, משמאל: המיטה שלי

הדבר היותר משמח שקרה לנו היה שלא עברו יותר מחמש דקות עד שגילינו שחן ומתן ישנים באותו קומפלקס דירות כמונו. לרענן את זכרונכם, חן ומתן הם זוג ישראלים שפגשנו בארגנטינה וטיילנו איתם הרבה זמן, והם אחלה של חברים! היה מאוד כיף להתאחד איתם כי גם אני וגם רעות הסתדרנו איתם מצויין! חן ומתן הגיעו לפלוריאנופוליס יומיים לפנינו והספיקו לעשות היכרות קצרה עם האי אז כבר על ההתחלה אחרי שזרקנו את המוצ'ילות בדירה שלנו, הם לקחו אותנו לסיור באיזור ומיד לאחר מכן המשכנו לחוף בארה דה לגואה. כשראיתי את החוף הרגשתי כאילו הגעתי לגן עדן. חוף משגע - מים יפים, שמיים, שמש, בחורות עם ביקיני ולבוש מזערי, מוסיקה ברזילאית ועוד. נוף כל כך שונה מזה שראיתי עד כה. פה כבר הבנתי שאחרי חודש וחצי בו ראיתי קרחונים, לגונות, הרים ושלג, הנוף החורפי-סתווי שלי עתיד להשתנות לחוף קיצי עם שמש וים, כמה זה היה חסר לי! גולת הכותרת ואולי הדבר שהכי חיכיתי לו בברזיל היה האסאי. בטח אתם שואלים את עצמכם מה זה אסאי, כי רוב האנשים שמכירים את זה הם בוגרי דרום אמריקה בדגש על ברזיל. אסאי זה פרי טרופי שגדל באיזורים טרופיים ובברזיל בעיקר. את האסאי אוכלים גרוס כמו סורבה אחרי שגורסים אותו ומוסיפים מלמעלה בננה וגרנולה - מדובר במעדן אמיתי. אני גיליתי את האסאי לפני משהו כמו חמש שנים כשהדס חברתי הטובה מארומה חזרה מדרום אמריקה ולא הפסיקה לדבר על כמה זה טעים. אני רק חושב על אסאי עכשיו ובא לי לחזור לברזיל! בברזיל כל חוף שמכבד את עצמו מציע למתרחציו אסאי. ישבנו בחוף הים ותפסנו קצת שלווה, אך הניסיון העיקרי היה לא לתפוס שלווה, אלא צבע - דבר שלי, האשכנזי בחבורה, היה קשה. הסתובבנו קצת באיזור והלכנו לראות עוד חוף סלעים שהיה באיזור - זאת כמובן אחרי שביצעתי את הרכישה הכי חכמה שלי בברזיל - לונג של דגל ברזיל, כן, כזה שיש לכל הישראלים.

מהר מאוד התחברתי לאווירה בפלוריאנופוליס כי ההרגשה הייתה של חופשה של ממש. כשנמאס לנו חזרנו לדירה והלכנו לעשות קניות לארוחת הערב. כשחן ומתן סיפרו לי שהמחירים זולים ושאפשר לבשל ארוחות מלכים בשבע ריאל בלבד (!) לא האמנתי, אבל אחרי הליכה קצרה בסופר נוכחתי לדעת שהמחירים באמת זולים, היינו מבשלים ארוחות מטורפות בכלום כסף, מה שהיה קצת מוזר כי לפי השמועות ברזיל אמורה להיות אחת המדינות היקרות! זה גם המקום לספר שריאן במקצועו הוא שף כך שאת העבודה השחורה הפלנו עליו. ריאן מבשל מדהים ולא משנה מה אכלנו - הכל היה טעים. בערב הראשון ריאן בישל לנו עוף עם ירקות בתנור וחן תרמה את חלקה בכך שהכינה עם מנגו וקרמבולה!

אוכלים ונהנים בדירה - רעות, אני, מתן, חן וריאן

סלט עם מנגו וקרמבולה

בבוקר השני שלנו בפלוריפה נסענו לחוף ז׳ואקינה (Praia Joaquina). המטרה שלנו בפלוריפה היה להספיק ולראות כמה שיותר חופים. חוף ז׳ואקינה הוא אחד החופים המיוחדים. בדרך אליו השכרנו גלשן כדי לנסות את מזלנו בגלישה מה שנראה קל התגלה כקשה בטירוף. החוף מוקף בדיונות חול ענקיות של חול לבן, דוכני פירות ושיקים טבעיים בכל מקום. את רוב שעות היום העברנו בחוף בלי תחושת זמן ובלי דאגות.

אני מתעלל בחן...

והיא מחזירה לי!

עם מתן וריאן

אני מדגמן ברזיל

גולש... על החול!

חוף ג'ואקינה

 כשחזרנו בערב לבארה דה לגואה, החלטנו להשכיר רכב ליום שלמחרת על מנת שנוכל להגיע גם לחופים שבחלקו הצפוני של האי. השכרת הרכב התגלתה כדבר זול - סה"כ 100 ריאל שמתחלקים בין חמישה אנשים והכי טוב - הרכב היה שלנו מחמישי בערב ועד שבת בבוקר. בבוקר שלמחרת קמנו מוקדם עם אקסטרה-אנרגיות, עם רכב צמוד ועם מפת חופים. יצאנו לדרך והגענו  לחוף הראשון ״לגויניה״ (Lagoinha) שזה החוף הצפוני ביותר באי, אחריו נסענו לחוף קנסויאירס (Canasvieiras) בו גם העברנו כמה שעות ולבסוף נסענו לדרום האי לחוף קמפצ׳ה (Campache), שם התחיל לרדת גשם אז ויתרנו על להיכנס למים אבל בהחלט עצרתי לאכול את מנת האסאי היומית. 

אחרי שהתחיל לרדת גשם ויתרנו על להמשיך וחזרנו חזרה לבארה כי היו לנו כל מיני סידורים - קניות לארוחת ערב וקניית כרטיס טיסה לריו דה ז׳ניירו. חיפוש טיסה זולה לריו לא היה קל אבל בכל זאת הצלחתי למצוא טיסה זולה שעלה 122 ריאל בלבד לתאריך ה10/12. חן ומתן שכבר הגיעו לפלוריפה לפנינו רצו כבר לעזוב אבל אחרי שמצאתי את הטיסה הזולה הזאת הם השתכנעו ובסוף סגרנו את הטיסה יחד, מה שהשאיר לנו עוד שלושה ימים להעביר בפלוריאנופוליס. את הטיסה לריו דה ז׳ניירו סגרנו אני, חן, מתן ורעות ללא ריאן כי הוא החליט שהוא רוצה להישאר עוד כמה ימים בפלוריאנופוליס. את שלושת הימים שנותרו לנו בפלוריפה העברנו בחוסר מעש כי יומיים מהם היו מעוננים ולא אפשרו לנו ללכת לים אבל היום שקדם לטיסה שלנו היה יום פנטסטי לים ולכן הלכנו על אחת ההמלצות מהאינטרנט ונסענו לחוף שנקרא פראיה מולי (Praia Mole). החוף היה יפהפה ושופע אנשים. מה שבאמת היה בו מיוחד היו הגלים העצומים שבו. מי שאוהב לגלוש סביר להניח ימצא את עצמו היטב בחוף ולא סתם - הגלים נישאים לגבהים אדירים עד כדי כך שכל פעם שנכנסנו למים הגיע גל ענקי שסחף אותנו חזרה אל החוף אחרי שדאג להפשיט אותנו מבגדי הים.

אוכלים אסאי

כשחזרנו מהים נהננו מארוחת ערב אחרונה בהחלט בפלוריאנופוליס. בבוקר שלמחרת קמתי מוקדם בבוקר לפני כולם והתחלתי לעשות את הדבר השנוא עליי מכל - לארוז את המוצ׳ילה. לוקח לי המון זמן לעשות את זה - לקפל, לארגן, לדחוס. כל כך מתסכל שכל ״החיים שלך״ בטיול ארוזים בתוך תיק קטן שאין בו מרווח ומקום לכלום והכל צריך להידחס שם. כל פעם שאני צריך לארוז את המוצ׳ילה מגיע חוסר המוטיבציה לארוז ואז מה שקורה הוא שאני מורח את הזמן ומתעסק בדברים אחרים. שורה תחתונה לארוז מוצ׳ילה יכול לקחת לי שעתיים. זמן סביר? בהחלט לא. הטיסה לריו דה ז׳ניירו הייתה בשעה 16:30 אחר הצהריים ולכן היו לנו בוקר וצהריים שלמים לשרוף מה שהתבטא בעשיית כלום. כשסוף סוף הגיעה השעה,

עלינו על מונית לשדה התעופה של פלוריאנופוליס. רגע לפני שעלינו על המונית ישבנו לאכול אסאי אחרון בפלוריפה ולהיפרד מריאן השף האוסטרלי שפינק אותנו בארוחות שלו. הגענו לשדה התעופה נרגשים לקראת הטיסה לריו. עלינו על מטוס של חברת תעופה ברזילאית שנקראת ״Azul״ אשר עושה טיסות פנים בתוך ברזיל. הטיסה מפלוריאנופוליס לריו הייתה די קצרה, למיטב זכרוני אולי קצת פחות משעתיים. בטיסות של אזול אין אוכל אלא רק חטיפים, אבל כאלה שווים. זה עובד ככה: הדיילת עוברת עם סלסלה ענקית של חטיפים ושואלת בתמימותה איזה חטיף נרצה. הברזילאים המתורבתים מתכבדים בחטיף או שניים, עד אשר הדיילת החמודה מגיעה לגיא עציון ושואלת אותו מה ירצה. ברגע זה קפצתי על ההזדמנות ולקחתי חטיף מכל סוג. אז מה היה לנו שם בסלסלת ההפתעות? תפוצ׳יפס, קרקרים, עוגיות אוראו, עוגיות שוקולד צ׳יפס, גומי ובוטנים, וואללה באה לי בטוב זאת עם החטיפים גם ככה גוועתי.

עם ההתקרבות של המטוס לריו כבר התחילה ההתרגשות. מי לא יודע שריו דה ז׳ניירו היא אחת הערים היפות בעולם? אני גיליתי אותה בפעם הראשונה בכיתה ח׳ כשצפיתי בטלנובלה ״האחד״. בדרך כלל אני נוטה להסתיר את העובדה המביכה שצפיתי בטלנובלות, אבל בטלנובלה הספציפית הזאת אני גאה שצפיתי כי היא לא הייתה ג׳אנק אלא אחת הסדרות הטובות שראיתי בחיי, ודרך אגב אני נוקט לזכותה את העובדה שלעשן סמים לא בא אצלי בחשבון (הייתה שם עלילת משנה על סמים וזה...). בכל אופן, דרך ״האחד״ הכרתי את ריו כי הסדרה מתרחשת שם ודרכה זכיתי לראות את הנופים המרהיבים של העיר הזו ויותר מזה את הדבר שהכי מרגש אותי - לראות את הפסל המדהים של ישו שמשקיף על העיר. אבל למה להקדים את המאוחר? גם זה יגיע!

-גיא-