עלינו על אוטובוס חזרה לריו ביום ב׳ ה-17/12 אחרי יום כיף בבוזיוס. הגענו בסביבות השעה שמונה בערב וחזרנו להוסטל ריו ריץ ועשינו צ׳ק-אין מחדש לסבב ב׳ של ריו דה ז׳ניירו - עיר החלומות שלי. הלילה הראשון בו הגענו הפך לסיוט כי כשקמתי בבוקר נחרדתי לגלות שכולי עקוץ מעקיצות יתושים - עקיצות ענק שבלתי אפשרי לא לגרד אותן. האבסורד הוא שלפני השינה נמרחתי באל-תוש של ישראל שהתגלה כלא יעיל בארצות כמו ברזיל. יותר מזה לדעתי יש מצב שהאל-תוש רק חיזק את היתושים, כמו סוג של אנטיביוטיקה. שבוע שלם לקח לעקיצות לעבור והיה זה שבוע של עינוי וחוסר שפיות. כל כך התאמצתי לא לגרד וחיפשתי שיטות להימנע מזה - כמו למשל לעשות על העקיצות פווו (לא באמת עזר, כן?).
מאחר והיה לנו יום וחצי לשרוף בריו עד הטיסה לפורטו סגורו, בשעות הבוקר של היום הראשון ביקרנו באטרקציה תיירותית נוספת בריו שנקראת ״הר הסוכר״ (Pão de Açúcar). מדובר בהר גבוה במרכז העיר ריו שבראשו תצפית מדהימה ביופיה על העיר. ובמקרה גם תצפית חזיתית על פסלו המדהים של קריסטו. אל ההר עלינו רעות, נועה ואני ברכבל שמוביל אל הר ראשון נמוך יותר שמהווה נקודת תצפית ראשונה, וממנו עולים אל הר הסוכר עצמו.
לאחר התרשמות מהנוף המשגע, עלינו ברכבל אל הר הסוכר שם התצפית הייתה מן הסתם יפה יותר.
כשסיימנו להתלהב מהיופי המפתיע כל פעם מחדש של העיר הקסומה הזו, נסענו להסתובב בשוק אורוגוואינה הענק כדי לקנות קצת שטויות ופיצ׳פקעס - בעיקר Havaianas כמתנות ליקירנו בארץ. טוב נו, וגם לעצמנו. את שאר היום העברנו בסידורים - כביסות וגם הלכתי להסתפר פעם ראשונה בדרום אמריקה מה שהפך לחוויה טראומטית כי פעם אחרונה שסיפרו אותי במספריים ולא במכונה הייתה אולי כשהייתי בן 8. חוץ מזה, לא אכנס לזה שהספר כמעט הפך אותי לואן גוך עם המספריים שלו. כשחזרנו להוסטל גילינו שהעבירו את החפצים שלנו לחדר אחר כי הגיעו לעשות ריסוס בחדר שישנו בו. עד כאן הכל מבחינתי היה בסדר. כשנכנסנו לחדר החדש על פניו הכל היה נראה תקין אך כשנועה מצאה קרציה במיטה שלה כבר התחלתי לחשוד. קרציה??? לא האמנתי למראה עיני ומיד ערכתי חיפוש במיטה שלי והתוצאה הייתה גם לא נעימה ואני אצטט.
גיא: ״נועה, את לא מבינה! מצאתי במיטה שלי נמלה!״. הראיתי לה את הנמלה, היא החזירה לי מבט חודר וקצת מתנשא ואמרה: ״גיא, נעים מאוד, זה פשפש״. פעם ראשונה שנתקלתי בפשפש! ועוד במיטה שאני אמור לישון בה! למה דווקא לי זה חייב לקרות! ירדנו ללובי ודיווחנו לפרננדו על החדשות המרעישות. פרננדו יצא גבר והעביר אותנו לחדר אחר שנחשב יותר יקר וטוב, אבל גם בו איך לומר בעדינות, ישנו עם עין אחת פתוחה מהפחד שיפתיעו אותנו אורחים לא רצויים כמו יתושים, פשפשים וקרציות. נועה לקחה את זה הכי קשה והלכה לישון בשק שינה על הריצפה מרוב החרדה. אני ריססתי את עצמי היטב ב-OFF, שזה הספריי נגד יתושים וחרקים שמצוי בכל היבשת והוא עובד פנטסטי! למרבה ההפתעה התעוררתי בבוקר ללא שום עקיצה והלילה עבר יחסית בצורה תקינה. מה שכן, התאכזבתי קשות מההוסטל כי זה מבאס לגלות שבהוסטל שאתה משלם עליו יש פשפשים וגרוע מזה - קרציות! מה? ישנו כלבים על המיטות האלה?
כשקמנו בבוקר, נועה ואני נפרדנו מרעות כי כמו שכתבתי בפוסט הקודם היא החליטה להמשיך לבוליביה לבד והטיסה שלה הייתה כמה שעות אחרי שלנו, אז נפרדנו, דבר שהרגיש לי מוזר כי מתחילת הטיול טיילנו יחד ובכל המקומות שעברנו היינו יחד. משהו בי גם שמח שרעות ממשיכה לבד כי זה טוב בשבילה לנסות לטייל גם לבד, לקחת החלטות בעצמה ולא להיות תלויה באף אחד. יותר מזה היה חשוב לי שהיא תהנה ולא תסבול כמו שהיא סבלה בברזיל. אז אחרי הפרידה, לקחנו נועה ואני מונית לשדה התעופה בריו ועלינו על טיסה לפורטו סגורו. גם הטיסה לפורטו סגורו הייתה של חברת Azul- המשמעות היא כמובן חטיפים בשפע. כשנחתנו בפורטו סגורו, שזו הייתה טיסה קצרה, הלכנו לקנות כרטיס אוטובוס לולנסיה כי משם יוצאת המעבורת ליעד הבא שכל כך התרגשנו להגיע אליו - האי מורו דה סאו פאולו. האוטובוס לולנסיה היה בשעה עשר בלילה ולכן היה לנו חצי יום להעביר בפורטו סגורו אז נסענו למרכז העיר והסתובבנו, אכלנו אסאי ומרחנו את הזמן.
כשהגיעה השעה, חזרנו לתחנה ועלינו לאוטובוס. הנסיעה ארכה כמעט שבע שעות והייתה אחת הנסיעות הקשות שעברתי בטיול מהסיבה שכל הלילה לא הפסקתי להתגרד. היה זה סבל שרק מי שנעקץ ברמה כזו יכול להבין. אני לא הצלחתי לשמור על שפיות ואפילו פנסטיל, המשחה ששמתי בממוצע כל דקה בערך, לא עזרה יותר מידי. חוץ מזה - מכירים את הסיטואציה שאתם עקוצים ומגרדים, ואז אחרי ששמים משחה או אלוורה, מגלים עוד ועוד עקיצות. זה בדיוק מה שהיה לי באותו הרגע, ועוד במקומות הכי מעצבנים- עקיצה בכף רגל, בכף היד וכן גם בתחת. בפעם האחרונה שבדקתי ישנתי גם עם בוקסר וגם מכנסיים אז איך הם הגיעו לשם? שאלה רטורית.
הגענו לולנסיה בשעה ארבע לפנות בוקר, פעם ראשונה שאני מסתובב לבד בתחנת אוטובוס בשעה כזו וזה קצת מפחיד כי מסתובבים שם כל מיני טיפוסים מפוקפקים והומלסים בתחנה אבל יש בתחנה שומר אז נדבקנו אליו עד הבוקר. בכלל אני רוצה לציין שהגעתי לברזיל נורא זהיר כי מלא אנשים הזהירו אותי מהסתובבויות ברחובות בשעות מאוחרות וכדומה, אבל יש הרבה שוטרים ברחובות בכל מקום לאורך כל היום ואין ספק שזה השרה תחושת ביטחון. כשעלתה השמש בסביבות חמש וחצי, נסענו לנמל של ולנסיה כדי לקחת מעבורת למורו דה סאו פאולו. השם של האי אמנם מטעה כי הוא אינו קשור כלל אל העיר סאו פאולו שנמצאת הרחק ממנו אלא יותר קרוב לסלבדור בצפון. למעשה יש שני דרכים להגיע למורו - האחת במעבורת מסלבדור שלוקחת שעתיים ואחת מולנסיה שלוקחת 40 דקות. המעבורת שלנו יצאה בשבע וחצי בבוקר כך שהיה לנו זמן מת לשרוף בהמתנה הנצחית הזאת. בכלל, האם היה שווה לעבור את הנסיעה הבלתי נגמרת הזו כדי להגיע למורו? זאת תדעו בפוסט הבא.
-גיא-
מאחר והיה לנו יום וחצי לשרוף בריו עד הטיסה לפורטו סגורו, בשעות הבוקר של היום הראשון ביקרנו באטרקציה תיירותית נוספת בריו שנקראת ״הר הסוכר״ (Pão de Açúcar). מדובר בהר גבוה במרכז העיר ריו שבראשו תצפית מדהימה ביופיה על העיר. ובמקרה גם תצפית חזיתית על פסלו המדהים של קריסטו. אל ההר עלינו רעות, נועה ואני ברכבל שמוביל אל הר ראשון נמוך יותר שמהווה נקודת תצפית ראשונה, וממנו עולים אל הר הסוכר עצמו.
 | ||
הר הסוכר מלמטה, לפני העלייה 
 |
 |
| עם רעות |
 |
| תצפית על ריו מהר הסוכר |
גיא: ״נועה, את לא מבינה! מצאתי במיטה שלי נמלה!״. הראיתי לה את הנמלה, היא החזירה לי מבט חודר וקצת מתנשא ואמרה: ״גיא, נעים מאוד, זה פשפש״. פעם ראשונה שנתקלתי בפשפש! ועוד במיטה שאני אמור לישון בה! למה דווקא לי זה חייב לקרות! ירדנו ללובי ודיווחנו לפרננדו על החדשות המרעישות. פרננדו יצא גבר והעביר אותנו לחדר אחר שנחשב יותר יקר וטוב, אבל גם בו איך לומר בעדינות, ישנו עם עין אחת פתוחה מהפחד שיפתיעו אותנו אורחים לא רצויים כמו יתושים, פשפשים וקרציות. נועה לקחה את זה הכי קשה והלכה לישון בשק שינה על הריצפה מרוב החרדה. אני ריססתי את עצמי היטב ב-OFF, שזה הספריי נגד יתושים וחרקים שמצוי בכל היבשת והוא עובד פנטסטי! למרבה ההפתעה התעוררתי בבוקר ללא שום עקיצה והלילה עבר יחסית בצורה תקינה. מה שכן, התאכזבתי קשות מההוסטל כי זה מבאס לגלות שבהוסטל שאתה משלם עליו יש פשפשים וגרוע מזה - קרציות! מה? ישנו כלבים על המיטות האלה?
כשקמנו בבוקר, נועה ואני נפרדנו מרעות כי כמו שכתבתי בפוסט הקודם היא החליטה להמשיך לבוליביה לבד והטיסה שלה הייתה כמה שעות אחרי שלנו, אז נפרדנו, דבר שהרגיש לי מוזר כי מתחילת הטיול טיילנו יחד ובכל המקומות שעברנו היינו יחד. משהו בי גם שמח שרעות ממשיכה לבד כי זה טוב בשבילה לנסות לטייל גם לבד, לקחת החלטות בעצמה ולא להיות תלויה באף אחד. יותר מזה היה חשוב לי שהיא תהנה ולא תסבול כמו שהיא סבלה בברזיל. אז אחרי הפרידה, לקחנו נועה ואני מונית לשדה התעופה בריו ועלינו על טיסה לפורטו סגורו. גם הטיסה לפורטו סגורו הייתה של חברת Azul- המשמעות היא כמובן חטיפים בשפע. כשנחתנו בפורטו סגורו, שזו הייתה טיסה קצרה, הלכנו לקנות כרטיס אוטובוס לולנסיה כי משם יוצאת המעבורת ליעד הבא שכל כך התרגשנו להגיע אליו - האי מורו דה סאו פאולו. האוטובוס לולנסיה היה בשעה עשר בלילה ולכן היה לנו חצי יום להעביר בפורטו סגורו אז נסענו למרכז העיר והסתובבנו, אכלנו אסאי ומרחנו את הזמן.
כשהגיעה השעה, חזרנו לתחנה ועלינו לאוטובוס. הנסיעה ארכה כמעט שבע שעות והייתה אחת הנסיעות הקשות שעברתי בטיול מהסיבה שכל הלילה לא הפסקתי להתגרד. היה זה סבל שרק מי שנעקץ ברמה כזו יכול להבין. אני לא הצלחתי לשמור על שפיות ואפילו פנסטיל, המשחה ששמתי בממוצע כל דקה בערך, לא עזרה יותר מידי. חוץ מזה - מכירים את הסיטואציה שאתם עקוצים ומגרדים, ואז אחרי ששמים משחה או אלוורה, מגלים עוד ועוד עקיצות. זה בדיוק מה שהיה לי באותו הרגע, ועוד במקומות הכי מעצבנים- עקיצה בכף רגל, בכף היד וכן גם בתחת. בפעם האחרונה שבדקתי ישנתי גם עם בוקסר וגם מכנסיים אז איך הם הגיעו לשם? שאלה רטורית.
הגענו לולנסיה בשעה ארבע לפנות בוקר, פעם ראשונה שאני מסתובב לבד בתחנת אוטובוס בשעה כזו וזה קצת מפחיד כי מסתובבים שם כל מיני טיפוסים מפוקפקים והומלסים בתחנה אבל יש בתחנה שומר אז נדבקנו אליו עד הבוקר. בכלל אני רוצה לציין שהגעתי לברזיל נורא זהיר כי מלא אנשים הזהירו אותי מהסתובבויות ברחובות בשעות מאוחרות וכדומה, אבל יש הרבה שוטרים ברחובות בכל מקום לאורך כל היום ואין ספק שזה השרה תחושת ביטחון. כשעלתה השמש בסביבות חמש וחצי, נסענו לנמל של ולנסיה כדי לקחת מעבורת למורו דה סאו פאולו. השם של האי אמנם מטעה כי הוא אינו קשור כלל אל העיר סאו פאולו שנמצאת הרחק ממנו אלא יותר קרוב לסלבדור בצפון. למעשה יש שני דרכים להגיע למורו - האחת במעבורת מסלבדור שלוקחת שעתיים ואחת מולנסיה שלוקחת 40 דקות. המעבורת שלנו יצאה בשבע וחצי בבוקר כך שהיה לנו זמן מת לשרוף בהמתנה הנצחית הזאת. בכלל, האם היה שווה לעבור את הנסיעה הבלתי נגמרת הזו כדי להגיע למורו? זאת תדעו בפוסט הבא.
-גיא-
תגובה 1:
כנראה שלא משנה איפה אתה נמצא על מפות העולם, תמיד תמצא טיפוסים מוזרים בתחנות אוטובוס בלילה. טוב שיש כל מיני שוטרים ואנשי חוק ששומרים על הציבור.
הוסף רשומת תגובה