הולה לצ'ולה, ההגעה לבוליביה

כשהגענו בבוקר ללה-קיאקה, עיירת הגבול הארגנטינאית, נסענו למעבר הגבול דניאל, אורון ואני שם הופתענו לגלות תור ארוך מאוד של אנשים שמחכים לחצות את הגבול. תור ארוך של אנשים שרק נעשה ארוך יותר ויותר, מבלי שום תקווה שתורך יגיע. אורון, דניאל ואני יצאנו בזול מהסיפור - רק שלוש שעות וחצי, אבל התור הזה היה כל כך ארוך שהיו גם אנשים שחיכו 7 שעות אם לא יותר. החששות לקראת בוליביה היו גדולות מכל מקום אחר אליו נסעתי. בוליביה ידועה כמדינת עולם שלישי וזאת בא לידי ביטוי בעוני כבד ובאורח חיים פשוט וכפרי לרוב, מלבד כמה ערים מרכזיות וגדולות. כל מי שטייל בדרום אמריקה יעיד על כך שבבוליביה הכל מסריח, מגעיל ודוחה. האוכל ברמה ירודה מאוד, יש הרבה מחלות וכן סיכוי רב לחטוף סלמונלה ולכן חשוב להיזהר עם כל מה שנכנס לפה. בבוליביה הסיכוי לקבל קלקולי קיבה, הקאות ושלשולים גבוה  מאוד. כמו שהדס חברתי הטובה מארומה אמרה לי: "גיא, בבוליביה כולם משלשלים, ומי שאומר שהוא לא שלשל הוא שקרן!". מלבד תנאי התברואה המעודדים, יש מקומות מסוכנים בבוליביה שלא כדאי להגיע אליהם ולמרות כל זאת, מדובר באחת המדינות היפות ביותר ביבשת שלוותר עליה לא בא בחשבון. אז עם כל החששות והפחדים, לקחנו את עצמנו וחצינו את הגבול מארגנטינה לבוליביה הישר על עיירת הגבול הבוליביאנית שנקראת ויאסון.

על השנייה הראשונה שכף רגלי חצתה את הגבול ודרכה על הקרקע הבוליביאנית, התחלתי להרגיש בהבדל. האוויר מסריח, בשתי מילים - איכסה פיכסה! כל הרחובות מלאים בשווקים שם מוכרים אוכל שבחלומות הלילה לא הייתי מכניס לפה כי מי יודע כמה זמן הוא שכב שם בשמש. הרחובות מאוכלסים באנשים בוליביאנים מכוערים שכולם נראים אותו הדבר ומלוכלכים. הדבר הנורא מכל גם מהלך לו ברחובות - מפלצות או סוג של חייזרים שנקראות "צ'ולות"!
צ'ולה היא אישה בוליביאנית מסריחה! אין הגדרה מדויקת יותר מזו. אני בטוח גם שאם "תעלעלו" במילון אבן-שושן זו ההגדרה שתופיע. כל הצ'ולות מהלכות ברחובות ונראות אותו דבר - לובשות גרביונים, חצאית צבעונית, סריג ארוך וצבעוני, לרוב גם פרוותי. אם הצ'ולה משקיעה אז היא גם שמה סינר וחובשת כובע מגבעת שקטן עליה ולא עולה לה על הראש. על הגב נושאות הצ'ולות רצועת בד ענקית כמו שטיח שבתוכו ניתן למצוא סחורה או ילד, לרוב שניהם. לקינוח שיערן של הצ'ולות ארוך ומתחלק ל-2 צמות שבקצה כל צמה פונפון.

הולה, צ'ולה!

הדבר הכי גרוע הוא שאין לאן לברוח. הצ'ולות מתהלכות בכל מקום וכל פעם שצ'ולה מתקרבת אלייך אתה בורח מפחד החיכוך שיווצר שמא תגע בך צ'ולה. ישר כשהגענו לעיירה התקדמנו לכיוון תחנת האוטובוס על מנת לקנות כרטיס ליעד בו אנו מתחילים את בוליביה - העיירה טופיזה. כל הדרך לתחנה המרכזית הייתה מוות - סחינה אחת גדולה שלא הותירה לי ברירה אלא לנשום רק מהפה. כשהגענו לתחנה קנינו כרטיס לטופיזה לאוטובוס שיצא בשעה 15:00, המשמעות - המון שעות לשרוף עד האוטובוס בתוך הסירחון הגדול הזה.

לא הייתה ברירה והבנו שכדי להתגבר על ההלם והשוק הבוליביאני שתקף אותנו עלינו להתמודד איתו. בתור התחלה הג'ל אלכוהול לידיים מצא את מקומו בתא הקדמי של התיק שלי, כך גם הדאודורנט. אחרי שאכסנו את התיקים בשמירת חפצים, לא הייתה לנו ברירה אלא ללכת לאכול ארוחת צהריים. חיפשנו מקום יאה ונקי בו נאכל ארוחת צהריים אך נתקלנו בקשיים. הדבר היחיד והטוב שיכולתי לומר באותו הרגע על בוליביה זה שהיא זולה בצורה קיצונית מכל מקום שהייתי בו. המטבע שלהם נקרא בוליביאן והוא שווה לחצי שקל ישראלי. כל דבר בבוליביה הוא פשוט זול, כלום כסף. יכול להיות שזה יהיה היתרון היחיד בלטייל בבוליביה? ימים יגידו.
הצלחנו למצוא מקום סביר לאכול בו ולצאת ללא נזק. ההתנהגות שלי הייתה כל כך קיצונית מבחינת הגיינה שלא הצלחתי לזהות את עצמי. עשיתי פוליש לסכו"ם ולכלים שהגישו לנו את האוכל בהם וכל ביס שהכנסתי לפה נבחן בקפידה. יצאנו מהמסעדה בריאים ושלמים וללא כל נזק פיזי, רק מנטלי. אבל בכל זאת אפשר היה לסכם שאת המסעדה הראשונה שלנו בבוליביה הצלחנו לשרוד בהצלחה. לפני שיצאנו מהמסעדה - אורון, דניאל ואני עשינו התערבות מי יהיה האחרון מבנינו שישלשל. אני בנקודה זו אתנצל על כל דיבורי השלשולים אבל ככל הנראה זה מה שהולך להיות בחודש שאהיה בבוליביה. זה פשוט חלק בלתי נפרד מהחוויה אז מידי פעם יופיעו בפוסטים שלי סיפורים חמים מהאסלה.

עלינו על אוטובוס מטופיזה שיצא בשעה 15:00 בצהריים. אורון, דניאל ואני עלינו ראשונים על האוטובוס. אורון ואני ישבנו אחד ליד השני ואילו דניאל ישבה לבד ורק קיוותה שמי שתתיישב לידה לא תהיה צ'ולה. לרוע מזלה של דניאל, לא רק שהתיישבה לידה צ'ולה, אלא צ'ולה עם תינוק.

הנסיעה לא ארכה יותר מידי זמן, כשעה וחצי לכל היותר. כשהגענו לטופיזה אפשר היה להגיד שנשמנו לרווחה אבל גם המצב שם לא היה מעודד. טופיזה (Tupiza) היא עיירה לא גדולה במיוחד וגם מאוד לא מפותחת. יחד עם זאת הסיבה בגינה מגיעים אליה היא על מנת לצאת לטיול המפורסם לסלאר, עליו לא ארחיב עכשיו. בטופיזה התמקמנו בהוסטל נחמד ונקי בשם "חירסול" (Girasol), שמלבד העובדה שלא היה בו ווי-פיי, אין לי משהו רע לומר עליו כי באמת מבחינת הניקיון שזה הדבר שהיה לי הכי חשוב באותו רגע, הוא היה פיקס. לאחר התמקמות קלה החלטנו שננצל את המקסימום משהותנו בטופיזה וסגרנו טיול סוסים ליום לאחר מכן. כשהיינו בסוכנות לפני שסגרנו את הטיול היו לנו שתי אופציות - טיול של 5 שעות וטיול של 7 שעות. אני התנגדתי בתוקף לטיול של 7 שעות כי זה היה נשמע לי יותר מידי ויכולתי להניח מה יהיו ההשלכות - כאבים בתחת. אבל בגלל שהרוב החליט לעשות את 7 השעות, לא נותרה לי ברירה אלא להתפשר.

יצאנו בבוקר לטיול. סה"כ היינו חמישה חבר'ה - דניאל, אורון, אני ועוד שני צרפתים שהצטרפו. הטיול ארך כמו שכבר כתבתי 7 שעות... 7 שעות יותר מידי! אני לא אגיד שלא נהנתי כי היו חלקים כיפיים אבל זה הרגיש לי קצת יותר מידי כי הגוף אחרי כל כך הרבה שעות מתפרק. חוץ מזה, הסוס שקיבלתי היה מעפן, הלך כל הזמן מאחורה ולא הסכים לרוץ או ללכת מהר יותר. הנוף שראינו בטיול היה ללא ספק שונה מכל נוף שראיתי בטיול עד כה כי שם לראשונה נתקלנו בנופים יותר מדבריים ונוף יותר סלעי. אני פחות מתחבר לנוף מדברי אבל בכל זאת אפשר לומר שעברנו במקומות יפים.

יוצאים לדרך - עם אורון ודניאל

סוס צ'ולה

לקראת סוף הטיול כבר היה קשה כי כל הגוף כאב. כל הדרך ניסיתי להבין איך סבא גד שורד את הסבל הזה כל פעם. צריך ניסיון? צריך כוח סיבולת? הגוף מתרגל? מה?!

כשחזרנו סוף סוף לטופיזה היינו כל כך הרוגים שאחרי ארוחת הערב נפלנו למיטות. אחת השאלות שבטח עולה לאמא שלי בראש היא איך אני מסתדר עם האוכל. אז כמו שכבר כתבתי מקודם אני משתדל לנקוט באמצעי זהירות בכל רגע נתון כשאני נקלע לסיטואציה עם אוכל. בבוליביה צריך לבחור מסעדה לא לפי האוכל שהיא מגישה בתפריט אלא לפי רמת הניקיון שלה. בקרבת ההוסטל שלנו מצאנו שתי מסעדות טובות ממש שגם היו נקיות והאוכל בהן היה טוב מאוד. הסיבה האמיתית שבחרנו את המסעדות מעבר לניקיון היו ההמלצות שהיו כתובות על הקירות בכל מיני שפות. גם לישראל הייתה נציגות, וכשראינו את התמונה הבאה, השתכנענו.

הדברים העיקריים שאני נזהר איתם זה ביצים ועוף, בשר בכלל. ביום השני שלנו בטופיזה ראיתי בוליביאני גורר בשר ברחוב, ממש על הכביש אז כל החשק לאכול בשר יצא. פשוט צריך להפעיל שיקול דעת ולאכול במקומות שנראים נקיים. ביום השלישי שלנו בטופיזה לא עשינו שום דבר מיוחד. היום הוקדש למציאת סוכנות שדרכה נצא לטיול בסלאר שעכשיו אספר מהו. הסלאר, או בשמו המלא סלאר דה אויוני הוא מדבר מלח שנמצא בדרום בוליביה והוא מדבר המלח הגדול בעולם. הסלאר מושך אליו תיירים רבים מכל העולם ויש 2 מקומות בבוליביה מהם ניתן לצאת אליו - אופציה ראשונה היא מהעיירה אויוני ואופציה שנייה היא מטופיזה. אנחנו לאור הסיבה שכבר היינו בטופיזה החלטנו לצאת ממנה.

למצוא סוכנות שמוציאה טיולים לסלאר זה קל, כי כל טופיזה מלאה במאות סוכנויות. הנקודה היא שלמצוא סוכנות טובה זה קצת יותר בעייתי כי יש הרבה פקטורים שחשוב לקחת בחשבון - חגורות בטיחות בג'יפ, אוכל, נהגים זהירים, מסלול מעניין וטוב וכמובן שגם עלות. לא לקח לנו הרבה זמן ומצאנו אחלה של סוכנות נסיעות עם מסלול מעולה ויפה של ארבעה ימים, כמו שרצינו. העסקה כללה גם טבחית שתצא איתנו וגם חגורות בטיחות שזה מבחינתי היה הדבר הכי חשוב כי היו מקרי תאונות כבר בטיולים לסלאר ובכלל - לא חושב שצריך להסביר את המשמעות והחשיבות. המחיר היה סביר גם כן, 1,100 בוליביאן לג'יפ מלא של חמישה אנשים. היות ואנחנו היינו כבר שלושה, צירפנו אלינו זוג ברזילאים - גבי ורפאל שיצאו איתנו לטיול. אחרי שסגרנו עסקה, בילינו את השעות האחרונות שלנו בטופיזה בהסתובבויות וסידורים. בערב אורון ודניאל הלכו לראות קרקס ואני שגם ככה החיים שלי בדרום אמריקה הם קרקס אחד גדול - ויתרתי על התענוג. אחרי שעתיים בקרקס הם חזרו והביאו לי שלווה ורודה, הפופקורן הזה, ולשמחתי לא היה להם טעים אז עפתי עליו ואכלתי בכמות נכבדת. שבע ומרוצה הלכתי לישון, מתרגש לקראת היום שאחרי בו יצאנו לסלאר, עליו יסופר בפוסט הבא.

-גיא-