בראשון בינואר 2013, עזבתי את ריו דה ז'ניירו ועליתי על טיסה לסלטה שבארגנטינה. השאלה הראשונה שבטח עולה לכם בראש היא למה לחזור חזרה לארגנטינה? השאלה עלתה גם לי אך אחרי התלבטויות רבות מאוד, החלטתי לעשות פרסה ולחזור לארגנטינה ומשם למעשה להמשיך ולעלות לבוליביה - היעד הבא של הטיול שלי. עמדו בפניי שתי אופציות - האחת הייתה לטוס מריו לסנטה קרוז שזו העיר הגדולה ביותר בבוליביה, והשנייה וזו שגם בחרתי בה, הייתה לטוס לסלטה שזו עיר בצפון ארגנטינה, ומשם להתקדם אל עבר הגבול לבוליביה. החלטתי לחזור לארגנטינה כי משם ניתן לעלות את בוליביה מדרום לצפון, מה שהיה נראה לי חכם יותר מאשר לנחות בסנטה קרוז, שנמצאת במזרח בוליביה, ממנה לרדת דרומה ואז לעלות צפונה שוב - הרגיש לי מעין חזרה על העקבות.
עליתי על טיסה לארגנטינה שיצאה מריו עם עצירת ביניים בבואנוס איירס, לא עצירת ביניים רצינית, 3 שעות בלבד. מה שכן היה שונה הפעם מכל שאר הפעמים היא שלראשונה בטיול ניתן היה לומר שאני מטייל לבד. ועצם המחשבה על להיות לבד מצד אחד יכולה להיות קצת מלחיצה, אבל מצד שני באתי בגישה של לקחת את זה למקומות יותר חיוביים וכיפיים. מה שכן, לקחתי בחשבון משהו חשוב שלמדתי בטיול הזה - אין דבר כזה להיות לבד. יש אנשים בכל מקום, ולאו דווקא ישראלים אלא אנשים מכל העולם שמטיילים בכל מקום, רק צריך למצוא אותם. נחתתי בסלטה (Salta) בסביבות השעה 21:00 ומשם לקחתי מונית להוסטל שנקרא "Hostel Travellers" שעל פי ההמלצות באינטרנט נשמע טוב אבל בפועל איך לומר בעדינות - חרא של הוסטל. המקום היה מלוכלך והיו בו רק ארגנטינאים, שום מטיילים זרים, רק ג'יפה. לצערי הבנתי שעשיתי בחירה לא נכונה של הוסטל והתחלתי ברגל שמאל את חווית הטיול לבד. היה כבר מאוחר ולחפש הוסטל אחר לישון בו לא היה בה בחשבון ולכן נשארתי ללון בו. בבוקר התעוררתי ועפתי משם להוסטל אחר "הוסטל דה לה לינדה" (Hostel De La Linda), שזה כבר היה שיפור משמעותי בתנאים וגם באנשים. המטרה העיקרית שלי הייתה למצוא הוסטל עם חבר'ה טובים שאוכל להמשיך איתם ולעלות לבוליביה כדי שלא אצטרך להגיע לבוליביה לבד - אחרי הכל בוליביה לא נחשבת המקום הכי סימפטי ולא הייתי רוצה להתחיל אותה לבדי.
בהוסטל בסלטה פגשתי שתי ישראליות - דפנה והדר שהן לא היו כל כך הסגנון שלי אבל היה די נחמד איתן, לא יותר. בהמשך היום הגיעו עוד שני ישראלים - פיני ויורי שנכנסו אלינו לחדר אז היה יותר סבבה. רוב הזמן הסתובבנו בסלטה וניצלנו את היותה עיר מפותחת לסידורים בעיקר - כביסות, החלפות כסף וכד'. דווקא הלילות בהוסטל היו נחמדים כי היו הרבה ארגנטינאים חמודים ובעיקר ארגנטינאיות חמודות שישבנו ושתינו איתם.
באחד הלילות הארגנטינאים שהכרנו לקחו אותנו למועדון בעיר. כשארגנטינאיות שיכורות אין להן אלוהים. מדובר באחת הסיטואציות הכי מצחיקות בעיקר כשמגיע הרגע בו הן עולות על הבר ומתחילות לרקוד. בסלטה נשארתי בסך הכל שלושה לילות. העיר עצמה נחמדה אבל לא היו לי יותר מידי שאיפות להישאר ולטייל בה. באחד הימים שלי בסלטה הכרתי את אורון ודניאל, שני חבר'ה ישראלים מגניבים לאללה, איתם גם עליתי לבוליביה. דניאל ואורון הכירו בטיול והם באמת בראש טוב כמו שלי, ושמחתי שהם הציעו לי לבוא איתם לבוליביה. יותר מזה, המסלול שלי ושל דניאל זהה לגמרי - שנינו מתכננים לטייל באותן המדינות ויותר מזה - הטיסה שלה חזרה לארץ היא מפנמה באותו התאריך כמו שלי. רק טיסה שונה. חבל...
כדי לחצות את הגבול ולהגיע לבוליביה יש לקחת אוטובוס מסלטה צפונה לעיירת הגבול שנקראת "לה קיאקה" (La Quiaca) בצד הארגנטינאי, משם חוצים את הגבול רגלית לעיירת הגבול הבוליביאנית שנקראת "ויאסון" (Villazon). קנינו כרטיס אוטובוס לתאריך ה-04/01, נסיעת לילה של שבע שעות שלא הייתה לי קלה כלל כי הסתבר שחזרו לי הכאבים בברך. כשהגענו בסביבות 06:30 בבוקר ללה קיאקה התעוררתי עם כאבים בברך, שחוזרים אליי בעיקר אחרי נסיעות ארוכות. בברזיל לא חשתי כאבים בברך כי גם לא התאמצתי הרבה. את רוב הזמן העברתי בשכיבה על החוף ובטיסות קצרות. די התבאסתי לגלות שהכאבים חזרו כי כבר הייתי בבית חולים בפוארטו איגואסו והכדורים שהרופא נתן לי עזרו והעבירו את הכאבים. אבל עכשיו כשאני נמצא בעיירות קטנות ולא מפותחות כל שנותר לי לעשות הוא לחכות ולהגיע לערים הגדולות בבוליביה, שגם ככה היא לא המדינה הכי מפותחת מבחינת תברואה אך במצבי אין לי ברירה בעיקר אם ארצה להמשיך ולעשות טרקים בהמשך. מה ששכחתי לציין היה שלפני שהגענו לתחנת אוטובוס, הלכנו לאכול ארוחת שישי בבית חב"ד בסלטה. היינו בערך 12 ישראלים. היה נחמד ממש, הברכות שלפני האוכל היו די ארוכות אבל זה היה נסבל ובאמת שהייתה אווירה טובה.
אני חושב שבמבט לאחור מה שעשה את סלטה לכיפית היה החבר'ה הארגנטינאים שהתחברנו איתם. להכיר מקומיים זה החוויה הכי כיפית כי גם הזמן עובר בכיף וגם ליצור קשרים במדינות זרות תמיד יהיה שימושי בעתיד! אמא! יש לנו אורחים לקיץ...
בפוסט הבא אתחיל לספר על חוויותי בבוליביה... שאיך לומר, שונה מכל מקום בו טיילתי עד כה.
-גיא-
עליתי על טיסה לארגנטינה שיצאה מריו עם עצירת ביניים בבואנוס איירס, לא עצירת ביניים רצינית, 3 שעות בלבד. מה שכן היה שונה הפעם מכל שאר הפעמים היא שלראשונה בטיול ניתן היה לומר שאני מטייל לבד. ועצם המחשבה על להיות לבד מצד אחד יכולה להיות קצת מלחיצה, אבל מצד שני באתי בגישה של לקחת את זה למקומות יותר חיוביים וכיפיים. מה שכן, לקחתי בחשבון משהו חשוב שלמדתי בטיול הזה - אין דבר כזה להיות לבד. יש אנשים בכל מקום, ולאו דווקא ישראלים אלא אנשים מכל העולם שמטיילים בכל מקום, רק צריך למצוא אותם. נחתתי בסלטה (Salta) בסביבות השעה 21:00 ומשם לקחתי מונית להוסטל שנקרא "Hostel Travellers" שעל פי ההמלצות באינטרנט נשמע טוב אבל בפועל איך לומר בעדינות - חרא של הוסטל. המקום היה מלוכלך והיו בו רק ארגנטינאים, שום מטיילים זרים, רק ג'יפה. לצערי הבנתי שעשיתי בחירה לא נכונה של הוסטל והתחלתי ברגל שמאל את חווית הטיול לבד. היה כבר מאוחר ולחפש הוסטל אחר לישון בו לא היה בה בחשבון ולכן נשארתי ללון בו. בבוקר התעוררתי ועפתי משם להוסטל אחר "הוסטל דה לה לינדה" (Hostel De La Linda), שזה כבר היה שיפור משמעותי בתנאים וגם באנשים. המטרה העיקרית שלי הייתה למצוא הוסטל עם חבר'ה טובים שאוכל להמשיך איתם ולעלות לבוליביה כדי שלא אצטרך להגיע לבוליביה לבד - אחרי הכל בוליביה לא נחשבת המקום הכי סימפטי ולא הייתי רוצה להתחיל אותה לבדי.
בהוסטל בסלטה פגשתי שתי ישראליות - דפנה והדר שהן לא היו כל כך הסגנון שלי אבל היה די נחמד איתן, לא יותר. בהמשך היום הגיעו עוד שני ישראלים - פיני ויורי שנכנסו אלינו לחדר אז היה יותר סבבה. רוב הזמן הסתובבנו בסלטה וניצלנו את היותה עיר מפותחת לסידורים בעיקר - כביסות, החלפות כסף וכד'. דווקא הלילות בהוסטל היו נחמדים כי היו הרבה ארגנטינאים חמודים ובעיקר ארגנטינאיות חמודות שישבנו ושתינו איתם.
 |
| עם הדר, פיני ודפנה בסלטה |
באחד הלילות הארגנטינאים שהכרנו לקחו אותנו למועדון בעיר. כשארגנטינאיות שיכורות אין להן אלוהים. מדובר באחת הסיטואציות הכי מצחיקות בעיקר כשמגיע הרגע בו הן עולות על הבר ומתחילות לרקוד. בסלטה נשארתי בסך הכל שלושה לילות. העיר עצמה נחמדה אבל לא היו לי יותר מידי שאיפות להישאר ולטייל בה. באחד הימים שלי בסלטה הכרתי את אורון ודניאל, שני חבר'ה ישראלים מגניבים לאללה, איתם גם עליתי לבוליביה. דניאל ואורון הכירו בטיול והם באמת בראש טוב כמו שלי, ושמחתי שהם הציעו לי לבוא איתם לבוליביה. יותר מזה, המסלול שלי ושל דניאל זהה לגמרי - שנינו מתכננים לטייל באותן המדינות ויותר מזה - הטיסה שלה חזרה לארץ היא מפנמה באותו התאריך כמו שלי. רק טיסה שונה. חבל...
כדי לחצות את הגבול ולהגיע לבוליביה יש לקחת אוטובוס מסלטה צפונה לעיירת הגבול שנקראת "לה קיאקה" (La Quiaca) בצד הארגנטינאי, משם חוצים את הגבול רגלית לעיירת הגבול הבוליביאנית שנקראת "ויאסון" (Villazon). קנינו כרטיס אוטובוס לתאריך ה-04/01, נסיעת לילה של שבע שעות שלא הייתה לי קלה כלל כי הסתבר שחזרו לי הכאבים בברך. כשהגענו בסביבות 06:30 בבוקר ללה קיאקה התעוררתי עם כאבים בברך, שחוזרים אליי בעיקר אחרי נסיעות ארוכות. בברזיל לא חשתי כאבים בברך כי גם לא התאמצתי הרבה. את רוב הזמן העברתי בשכיבה על החוף ובטיסות קצרות. די התבאסתי לגלות שהכאבים חזרו כי כבר הייתי בבית חולים בפוארטו איגואסו והכדורים שהרופא נתן לי עזרו והעבירו את הכאבים. אבל עכשיו כשאני נמצא בעיירות קטנות ולא מפותחות כל שנותר לי לעשות הוא לחכות ולהגיע לערים הגדולות בבוליביה, שגם ככה היא לא המדינה הכי מפותחת מבחינת תברואה אך במצבי אין לי ברירה בעיקר אם ארצה להמשיך ולעשות טרקים בהמשך. מה ששכחתי לציין היה שלפני שהגענו לתחנת אוטובוס, הלכנו לאכול ארוחת שישי בבית חב"ד בסלטה. היינו בערך 12 ישראלים. היה נחמד ממש, הברכות שלפני האוכל היו די ארוכות אבל זה היה נסבל ובאמת שהייתה אווירה טובה.
אני חושב שבמבט לאחור מה שעשה את סלטה לכיפית היה החבר'ה הארגנטינאים שהתחברנו איתם. להכיר מקומיים זה החוויה הכי כיפית כי גם הזמן עובר בכיף וגם ליצור קשרים במדינות זרות תמיד יהיה שימושי בעתיד! אמא! יש לנו אורחים לקיץ...
 |
| עם סבסטיאן ואנאי |
-גיא-
תגובה 1:
די איזה בכיין...
הוסף רשומת תגובה